איפה היוזמה הישראלית?

מזה תקופה ארוכה סופגת ישראל ביקורת עזה מצד הממשל האמריקני ומואשמת בכך שאינה מתכוונת לפתור את הסכסוך, אלא רק להרוויח זמן תוך שהיא קובעת עובדות בשטח. ישראל מצטיירת כאבן נגף, מכשלה בפני שלום עולמי, וכחומר בערה ללהבות בעיראק ובאפגניסטן. מנכס היא הופכת לנטל.

במקום למרוח את הזמן, כדאי לישראל ללמוד מהסעודים, שבזמן שמעמדם בדעת הקהל האמריקנית היה בשפל המדרגה בתקופת הפיגועים במגדלי התאומים, הם הגו תוכנית גאונית. רבים מהטרוריסטים בג'יהאד העולמי ובאל-קאעידה מוצאם בסעודיה, כשבראשם בן לאדן. כשמיליארדרים סעודיים הציעו לתרום סכומי עתק לשיקום מתחם ה-zero zone ולפיצוי הנפגעים, הם נדחו בבוז על ידי המנהיגות האמריקנית. אך במקום להתגונן ולהתלונן הם יזמו.

היוזמה הסעודית שהונחה בשנת 2002 הסיתה את האש מהם והעבירה את הכדור למגרש הישראלי. במקום להתמודד עם הטענה שסעודיה היא כר גידול לטרוריסטים, הם עטו מסווה של רודפי שלום והניחו מתווה לפתרון הסכסוך במזרח התיכון. הליגה הערבית בחוכמה רבה, אימצה את התוכנית וראשי מדינות דיקטטוריות הפכו באחת לבני שיח.

במקום להתגונן, גם על ממשלת ישראל ליזום. עליה לקבל החלטה אסטרטגית כי מעבירים את נטל ההוכחה אל הפלסטינים. מפסיקים להתגונן ומתחילים להציף את אמצעי התקשורת בהסברה ממוקדת ולצד זאת מכינים בנק של מחוות שאיתן ניתן לחיות.

על ישראל לפרסם בעקביות את דבר ההסתה בספרי הלימוד הפלסטיניים. שם, הסכסוך עם ישראל מוגדר על ידי מונח איסלאמי: "ריבאט למען אללה, שהוא מהמעשים הקשורים לג'יהאד למען אללה ומשמעותו הימצאות באזורים שיש בהם מאבק בין המוסלמים לאויביהם. בהיצמדותו לאדמה הזו יש חיזוק למוסלמים בפני אויביהם. השכר של המוּראבִּט איננו נפסק, שכן אללה יתעלה מגדיל עבורו את (שכר) מעשהו עד יום תחיית המתים" (חינוך איסלאמי, כתה י"ב, עמ' 86).

ההסתה בטלוויזיה הפלסטינית כוללת לאחרונה מסרים לפיהם קיימת השתלטות יהודית מכוונת על הר הבית באמצעות הבנייה במזרח העיר, ומופיעים בה יהודים בעלי חזות אנטישמית מובהקת שפוגעים בילדים פלסטיניים.

די כי בכל יום תעלה ידיעה אחת בלבד על הסתה שכזו. חשוב להצביע על הקמת כיכרות ורחובות על שם טרוריסטים בערי הגדה. כדאי שהעולם יידע שבמסכמים הרשמיים של הרשות מתנוססת מפת פלסטין השלמה, נתון המצביע על ההתעלמות הרשמית מקיומה של ישראל בגבולות הקו הירוק. ראוי גם שיידעו כי היישובים הישראלים מכונים התנחלויות. מוסתווטנאת אחיהוד היא בירווה, מוסתווטנאת עפולה היא א-פולה, ומוסתווטנאת קריית שמונה היא ח'אלסה.

על ישראל להציב דרישה חד משמעית למחוות של רצון טוב מצד הפלסטינים כתנאי מוקדם לקיומן של שיחות הקירבה. עליה לדרוש הכרה לאלתר בגבולות הקו הירוק, ויתור פומבי על זכות השיבה, הפסקת ההשתתפות של חוליות הפתח – שותפינו לשולחן המשא ומתן - בפעולות אלימות, הפסקת ההסתה בספרי הלימוד ובאמצעי התקשורת הפלסטיניים.

לצד זאת, על ישראל לנקוט בשורת צעדים בוני אמון: להכין בנק מחוות אזרחיות אותן תעניק מדי שבוע - הסרת מחסום, הרחבת שעות הנסיעה בכביש מסוים, הגברת עוצמת חשמל בכפר כלשהו, חיבור יישובים לביוב, העברת סחורות ליישובים הפלסטיניים ברצועת עזה, אישור מעבר לנציגי השגרירויות הזרות אליה, כשבכל יום יינתן אישור לנציג של מדינה שונה וכן אישור כניסת עיתונאים לרצועה.

ישראל צריכה להשתמש במתג השליטה לקידום צרכיה שלה, לא רק להחזיק אותו בידיה, ועליה להעביר מידע זה הלאה.

כאשר היא מעניקה מחוות לעיתים רחוקות, מתגוננת ופועלת נקודתית - היא מרוויחה בקרב אך מפסידה במערכה. היא מפספסת את היכולת להשתמש בעוצמה הנמצאת בידיה, לצורך קידום מעמדה בדעת הקהל העולמית.

עליה לייצר רצף של פעולות ומחוות יזומות, ללא כל קשר להתנהגות הפלסטינית, ולדאוג לפרסומן ברבים. הן יסייעו לה לנצח במאבק על דעת הקהל העולמית.