אין ברירה - רק דרך אובמה

הנה סיכום אפשרי של מצבנו המדיני נכון להיום: ממשלת ישראל ניצבת בצומת "מזלג" עם שתי דרכים. מימין: תוכנית אובמה לפיתרון שתי המדינות בזמן קצוב. ללא התקדמות משמעותית במסלול זה, תיוותר הדרך משמאל: בתוך כשישה חודשים תקבל מועצת הביטחון החלטה על הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 67', על בסיס תוכנית השלום הערבית. בהיעדר שותפות לדרך עם ישראל - ארה"ב תימנע ולא תבטל את ההחלטה באמצעות הווטו.

מכאן קצר המרחק להצבת כוח רב לאומי שיסייע לפלסטינים למימוש ריבונותם מול ישראל. לממשלה אין ברירה אלא לבחור בדרך אובמה, לקבל על עצמה את תנאי הסף של הקפאת הבנייה כולל בירושלים ולהתקדם בתהליך. המו"מ ייפתח על בסיס תנאים מוקדמים שיהיה עלינו למלא וככל שהתוצאה הסופית תהיה קרובה להסכם שלא נחתם בקמפ-דייויד של קלינטון, ברק ועראפת ייחשב הדבר הישג לישראל.

ישראל עומדת היום, לראשונה מאז 67', על קרקע מדינית שונה הפועלת לפי כללים חדשים. המציאות החדשה מהווה אתגר גדול לחברה הישראלית והכוחות הפועלים בתוכה חייבים להתכונן לשינויים שיעברו עלינו תוך התהליך הנוכחי ובסופו.

האתגר הראשון הוא לראות בתהליך ובתוצאותיו - הצלחה ולא כישלון. ההכרה הבינ"ל בגבולותיה של מדינת ישראל בתוואי הקו הירוק וגושי ההתיישבות בירושלים וביהודה ושומרון תהווה עבורנו מימוש של מה שהישגנו בשדות הקרב במלחמות העצמאות וששת הימים.

המדינה הפלסטינית תכלול חלקי ארץ המהווים את ערש קיומנו. הסכמתנו להחלת ריבונות זרה עליהם איננה מצביעה על העדפת הזיקה לתל אביב על זיקתנו לשכם או לחברון, אלא על הכרעה מדינית אפשרית וראויה שתחזק את מדינת ישראל ויסודותיה המוסריים. אין בוויתור המדיני משום וויתר על הקשר למקומות אלה. (אנו עדים לקשרים הולכים ומעמיקים של ישראלים ילידי-הארץ ל"שורשים" ברוסיה, פולין, מרוקו וכד'. ולוואי ונעשה מקצת מזה בדבר שורשינו הארץ-ישראליים).

אתגר גדול במיוחד מוטל על חלקים גדולים בציונות הדתית לנוכח המציאות המדינית החדשה. השינוי נוגע בחיי בני-אדם – בין אם מדובר בביתם בתוך "גושי ההתיישבות" או בהתנחלויות יותר מבודדות, בין אם מדובר במשימות שיוטלו על מי שמאיישים את הפיקוד בצה"ל, או שניהם כאחד.

הפער בין שיח הציונות האמונית לציונות המדינית יגיע כאן לשיאו. השפה האמונית או כל שפת-תרבות יהודית אחרת רלוונטית במידה שהיא ניתנת לתרגום פוליטי-ריאלי בתיאום עם כל שאר הכוחות הפוליטיים הפועלים במסגרת המשותפת. אף אחת משפות התרבות היהודית איננה יכולה להוות בסיס כללי בלעדי להחלטה מדינית ולהוויה הפוליטית במדינה.

מצב זה נובע דווקא ממוגבלותה של המדינה בתחום הערכים והאמונות בהיותה כלי, חשוב ככל שיהיה, לקיום הלאומי מחד ולקיום הפרט בשלום בתוך חברת בני-אדם מאידך. אם מייצגי הציונות האמונית ימשיכו בקו של אלטרנטיבה לציונות המדינית הם ימשיכו לאבד את הרלוונטיות שלהם לכלל ישראל.

אם יכירו בשינוי וימצאו דרך להרמוניה בין השפה האמונית והמציאות הפוליטית יהיה להם תפקיד חינוכי ומוסרי חשוב בגיבוש העם במדינת הלאום המתחדשת בגבולות מוכרים.

השינוי המדיני יהווה לראשונה אתגר והזדמנות גדולה למדינת הלאום היהודי. רעיון "שתי המדינות" אמור להיות מבוסס על הכרה הדדית של שתי מדינות לאום זו בזו. יישומו בפועל עשוי לגרום ליהודים אזרחי ישראל להעניק את המשקל הראוי להיותם רוב במדינת לאום יהודית. להשקיע בטיפוחה של תרבות וזהות לאומית ולחזק את ביטחונם בקיומם הלאומי. בד-בבד לבנות מערכת חדשה של יחסי רוב (יהודי)-מיעוט (ערבי) תוך עמידה איתנה על קיום זכויות המיעוט.

המציאות המדינית החדשה כבר כאן. השינוי יבוא בעקבותיה בלי להתחשב בעמדתנו הפוליטית או האידיאולוגית. הכחשה, פסיביות וקריאות בנוסח "היֹה לא תהיה", הן הרסניות וחסרות אחריות.

" היֹה תהיה" ויש בידנו להתכונן לשינוי בכך שנקבל אותו כהצלחה ולא ככישלון, כהזדמנות גדולה לבניין אומה בהתחדשות יהודית, ציונית ומוסרית.