הון שחור: השתמטות העשירים ממס בשנות ה-50
בימי קום המדינה היתה ההשתמטות ממס הכנסה מכת מדינה, והאוצר פרסם בתגובה את "ספר הנישומים" כדי לחשוף את מעלימי ההכנסות ולעודד הלשנות. הפרסום חשף תופעה מדהימה: העשירים שגילגלו מיליונים דיווחו על שכר נמוך, ולא התגייסו לתרום למימון הוצאות הביטחון של המדינה הצעירה
1955 היתה שנה לא רגילה בתולדות המסים של עם ישראל. ההשתמטות מתשלומי החובה למס הכנסה צברה תאוצה, אך לא הפתיעה כמו הנשק שבחרה הממשלה הצעירה להילחם בה: ספר נישומים בו נכתב בפירוט מי משלם ומי משתמט. מול השיטה הממשלתית הפתיעה, לא פחות, תגלית חדשה שנחשפה: לראשונה התקמצן הרובד הדק של עשירי המדינה ומיעט בתרומותיו למימון תקציב הביטחון.
כשבגרוש היה חור:
- ארידור והדולריזציה: התוכנית שהפילה שר אוצר
- חוות נחלאות: השערורייה הציבורית הראשונה
- השערוריות בממשלה התחילו מהיום הראשון
- השוק השחור: המרד העממי הראשון
- כיצד נולדו קלקלות כלכלת ישראל?
את מס ההכנסה הראשון החלה לגבות ממשלת המנדט הבריטי ב-1941. ההשתמטות ממס אמת ובכלל ב-7 השנים שקדמו לקום המדינה, היתה מצווה לאומית. לעומתה, נפתחו הארנקים במגביות מרצון שארגנו מוסדות היישוב היהודי וארגוני המחתרת למימון רכישת קרקעות והקמת יישובים, ייצור ורכש הנשק החשאיים, והעלאת פליטי השואה באוניות המעפילים.
מה לסיפור המכונן הזה ולחג הפסח? אולי התזכורת שקבלנו בליל הסדר מסיפור יציאת מצרים. לא רק את המצה ירשנו משם אלא גם את מס החובה הראשון בישראל, שהטיל משה, בשקלים, כך כתוב בתורה. מס צנוע בהשוואה לתרומות הנדיבות שנאספו להקמה וקישוט המקדש הראשון במדבר וקודם לכן, להבדיל, ליציקת עגל הזהב.
יודע מנהיג אמיתי את נפש עמו. מס החובה היה בעצם אגרת השתתפות במפקד האוכלוסין של שבטי ישראל, בשנה הראשונה לעצמאותם. המס, רק מחצית השקל לגולגולת, לעניים ולעשירים כאחד, לא נגבה למימון המפקד, אלא נגד עין הרע. במדבר האמינו שמסוכן לספור בני אדם. בטוח יותר לספור מטבעות.
האוצר ביקש לעודד הלשנות - וספג ביקורת
דפוסי ההתנהגות חזרו על עצמם בין שנות ה-30 ל-1955. הבסט-סלר בשנה ההיא היה "ספר הנישומים" שפרסם האוצר כדי להילחם במשתמטים ממס ובמעלימי ההכנסות. הספר הכיל רשימה של בעלי מלאכה ועסקים, לצד הכנסתם השנתית, זו המוצהרת, שהושגה בעיקר לאחר התמקחות קולנית עם פקידי השומה. העצמאים היחידים עוד לא נדרשו לנהל ספרים.ספר הנישומים סקר את הכנסותיהם בשנתיים הקודמות. הוא נועד להמריץ את הציבור הפטריוטי לסרוק את סביבותיו, כדי לאתר ולהסגיר את בעלי ההכנסות שנעדרו מהספר או שניהלו רמת חיים מעבר להכנסה המיוחסת להם. הפרסום החטיא את מטרתו. הוא היה מלא חורים וטעויות. התוצאה היתה הפוכה. הרעיון חזר והכה באוצר כבומרנג.
הצילומים: באדיבות המוזיאון למסים מיסודו של אברהם מנדאל ז"ל,
שהיה הממונה על ההסברה באוצר בשנות ה-50
הספר סיפק רכילות למציצנים, אבל ספג יותר ביקורת ציבורית על פגיעה בפרטיות ועידוד ההלשנות. העם היהודי לדורותיו תעב מלשינים, בעיקר לרשויות. בימי המנדט הרגו אותם. הקמת המדינה לא הרגה את מורשת הגלות. שנות העצמאות הראשונות היו קשות. אוכל ובגדים ניתנו בקיצוב. הכלכלה והביטחון היו על הפנים וגובי המסים הצטיירו כערפדים.
ב-1955 קרה עוד משהו. צה"ל החל להשתקם. קומנדו צעיר של הצנחנים החל לנקום בבסיסי הצבא המצרי שברצועת עזה על כל רצח של יהודים בנגב בידי "מתאבדים" מהרצועה. מצרים החלה להתחמש בנשק רוסי חדיש שקבלה מצ'כוסלובקיה. המערב אסר על עסקאות נשק עם ישראל. המעט שהיה בקופת האוצר לא הספיק אפילו לייצור עצמי.
האיום הביטחוני הוליד את "קרן המגן". פשוטי העם תרמו ראשונים למגבית. עולים עניים ויתרו על שכר יום עבודה. ילדים שברו קופות חיסכון. כשפורסמו התרומות נעשה "ספר הנישומים" מדד לנדיבותם בעלי האמצעים, ביחס להכנסתם. הספר, נחשף מהפך חברתי: דווקא עכשיו, בניגוד לימי המנדט, דאגתם של עשירי הארץ לכיסם הפרטי גברה על הדאגה לביטחון המדינה.
150 אלף עצמאים השתמטו מתשלום מס
מזלו של האוצר שקיבל עם המדינה לפחות את המעט שפורסם בספר. ערב יציאת הבריטים, הם ניסו לחולל "תוהו ובוהו" שלטוני, אבל פקידי השומה היהודיים כבר קיבלו את מרות מנהיגי היישוב, ממשלת המדינה בדרך. במצוותם הם חרפו נפשם להציל ממשרדיהם, תחת אש המלחמה, את תיקי הנישומים שהיו לתשתית הגביה של מס ההכנסה הישראלי.
אבל התשתית לא היתה מנוף. מחקר של הפרופ' (למשפטים) אסף לחובסקי, מצטט בכיר באוצר שאמר כי הציות לחובת המס בשנות המדינה הראשונות הזכיר לו המערב הפרוע. המחקר מדגים כי ב-1953 היה מספר הנישומים הרשומים רק 300 אלף מתוך 560 אלף מפרנסים. כ-250 אלף היו בכלל שכירים, אליהם תמיד היה הכי קל להגיע.
הכל אמנם יחסי, אבל נראה שהיקף העלמות המס בימי המדינה הראשונים לא היה גרוע מהיום. מנהל רשות המסים יהודה נסרדישי הודה השבוע כי גם אלפי פקידיו לא מצליחים לבדוק יותר מ-5% מתוך כמיליון תיקים; לדבריו, השכירים נושאים, רק ב-64% של נטל המס, כך שיש רגליים לאומדן של מומחים שההון השחור מגיע היום לעשרות מיליארדים.
ההסברה של פעם: משתמט שחטף התקף לב
עם זאת, חל מאז שיפור משמעותי לפחות ביחסי האמון שבין האוצר לנישומים. השבר הגדול לפני יותר מיובל שנים נגרם לא מעט בגלל ידם הקשה של פקידי שומה מתוסכלים שניהלו את מגביות היישוב בעשור שקדם לקום המדינה. נראה כי שיטות השומה והגביה הדורסניות היו תגובה נואשת של פקידים חסרי אונים.
האם ביקשו לייסר בשוטים את העם שציית למנהיגי המדינה שבדרך, ועכשיו מורד בהם בהתחמקות ממילוי חובת המס האזרחית? בתי המשפט הענישו בקנסות מגוחכים את מעט המשתמטים ומעלימי המס שנתפסו. השבר הגיע לשיא בהתאבדות האופה הירושלמי שהאשים במכתב את מס הכנסה במותו.
ועדת חקירה המליצה על רפורמה. מומחים אמריקניים הוזמנו לייעץ איך לעשות מה ויותר טוב. ספר הנישומים היה חלק מהמסלול הרך של ההסברה והחינוך שנפתח ברפורמה. בבתי הקולנוע הקרינו סרטון על חלום בלהות של משתמט שחטף התקף לב וכמעט מת בגלל שבית החולים היה סגור מחוסר תקציב.
"ארץ נהדרת" היתה צוחקת היום על התסריט הנאיבי הזה. אבל מסתבר שהוא תרם בשעתו להכנסות המדינה יותר מתשדירי השירות הבוטים של רשות המסים מלפני שנה, שחיברו את העלמות המס עם הפשע המאורגן, והלבנת ההון השחור.
שיטות של השב"כ בשירות המסים
לקח נוסף שנלמד מהתאבדות האופה לפני יותר מיובל שנים, הביא לצמצום החיכוך בין הפקידים לנישומים הקטנים והבינוניים, בין השאר בהקמת שירות חשאי לאיסוף מודיעין על הכנסותיהם. סיפורו המלא הופיע בפרק קודם בסדרה. קיומו נחשף בתקשורת כעבור מספר שנים.
עד שיצא לאור עבד השירות גם בשיטות השב"כ מאותם ימים, כולל האזנות סתר לטלפונים, חדירות ליליות לא חוקיות לבנקים, וצילום דפי חשבונות של בעלי עסקים. המייסד והמנהל הראשון, יעקב כהן ז"ל, התפטר כשלא קיבל גיבוי מממשלתי לפעול נגד חברת סולל בונה ואחיותיה ההסתדרותיות שהתגלו בין מעלימי המס הגדולים ביותר.
ההכנסה הממוצעת: 200 לירות
השומות בספר הנישומים משקפות את הכנסות המגזר העסקי כמו בראי עקום. מנתונים סטטיסטיים שונים עולה הכנסה חודשית ממוצעת של 200-220 לירות ישראליות (ל"י, 20-30 שנה לפני המעבר האינפלציוני לשקל ולשקל החדש), או 2,000-2,200 ל"י בשנה. בל"י היו 1,000 פרוטות. כשבגרוש היה חור היו בו 10 מיל שנהפכו לפרוטות.
בזמן המנדט הציבור תרם ברוחב לב
מדגם מקרי של הכנסה שנתית בתל-אביב רבתי מתוך ספר הנישומים: קבלן לעבודות חשמל - 2,400 ל"י; בעל מספרה - 1,700 ל"י; בעל חנות ירקות ופירות - 1,500 ל"י; בעל מסעדה - 1,000 ל"י; בעל מוסך לרכב - 4,500 ל"י; בעל מכולת - 1,700 ל"י; בעל חנות כלבו - 1,900 ל"י; קבלן בניין - 2,400 ל"י; בעל חנות נעליים - 3,100 ל"י.
כמה דוגמאות לכוח הקניה בממוצע חודשי: דיור - 16 ל"י; ארנונה - 8 ל"י; חשמל - 9 ל"י; בידור - 5.3 ל"י; הלבשה - 20 ל"י; תחבורה ציבורית - 20 ל"י. מחירים למוצר: ככר לחם - 190 פרוטה; ליטר חלב - 250 פרוטה; נסיעה באוטובוס - 60 פרוטה; חפיסת סיגריות - 300 פרוטה; תספורת לאישה - 1 ל"י; זוג נעליים לגבר - 12 ל"י.
הון ושלטון לא היו מלות גנאי
איפה היו עשירי ישראל בספר הנישומים וכמה בכלל תרמו לקרן המגן? שבועון החדשות "העולם הזה" (350 פרוטה הגיליון), המבקר החברתי התקיף בעיתונות המודפסת, היה היחיד שחקר והשווה ב-1955. סיפרו אז שסדרת מאמריו על קמצנותם של המיליונרים כמו גם של החברות הציבוריות, נכתבה בהשראת מערכת הביטחון המתוסכלת בראשות מנכ"ל המשרד, שמעון פרס.
עשירים אלה ניהלו את המשק הפרטי והיו שם דבר בתקופתם. רובם עשו את הונם בעזרת הממשלה וגמלו למפלגות השליטות בתרומות נדיבות כהשקעה בעסקים. הון ושלטון לא היו אז מלות גנאי. היום הם אלמונים לצעירים ולדור הביניים. וספק אם גם הוותיקים הצלולים בדעתם יזכרו מי היו ומה עשו. אבל המדגם מ"העולם הזה" מדבר בעד עצמו. לקרוא ולהאמין.
שמעון דיסקין - קבלן צמרת, זכיין במכרזי בנייה ממשלתיים, בעל הון ונכסים - הכנסה רשמית 200 ל"י לחודש. תרומה לקרן - 2,000 ל"י; זלמן ירושלמי - תעשיין החוטים והחבלים - הכנסה רשמית 215 ל"י לחודש. תרומה 5,000 ל"י; חברת ישראל חבס - סוחרים ויבואני עור ונעליים - הכנסה חודשית 10 אלפים ל"י. תרומה - 500 ל"י.
יהודה טוקטלי ובניו - בעלים של חברת ענק לביטוח - הכנסת הבנים השותפים בחודש 250-290 ל"י. תרומה - אפס; קופל זלצהאור - יבואן משי וטקסטיל (שהורשע בהברחת 20 טון בדים) - הכנסה רשמית 190 ל"י. תרומה - אפס; שאול ליפשיץ - בעלים של יבואנית פורד האמריקנית והאנגלית. הכנסה - 200 שקל בחודש. תרומה - סירב לגלות.
אריה פילץ - מלך חיי הלילה של תל-אביב, הכנסה של 500 ל"י לערב רק מהבר של מועדון פילץ היוקרתי - תרומה 1,000 ל"י; אפרים אילין - מיליונר מימי הבריטים, חלוץ תעשיית הרכב בישראל - תרומה 1,000 ל"י (פחות מרבע מחירה של מכונית שהרכיב במפעלו. כל פועל שלו תרם רבע משכרו החודשי).
היה לעשירי הארץ ההיא ממי ללמוד. לא צריך את ספר הנישומים כדי לדעת את היקף עסקיהן של החברות והגופים הציבוריים, שכבר גלגלו מיליונים, אבל זרקו לקרן עצמות יבשות. צי"ם הגדולה - רק 50 אלף ל"י; תנובה - 25 אלף ל"י; קיבוץ אפיקים, אז עם מפעל העץ הענקי - 12 אלף ל"י; הסנה, חברת הביטוח מס' 1 ז"ל - 10 אלפים ל"י...
ולא נשכח את התרומות הקולקטיביות של אגודת עורכי הדין, שקדמה ללשכה (אלפי חברים, לא מעניי הארץ) רק 2,145 ל"י; או של אגודת סיטונאי הטבק והסיגריות, 22 חברים - 1,510 ל"י (או 75 ל"י לחבר כי שניים סירבו לתרום). כל זה כשתת מקלע עוזי עלה 110 ל"י ויבוא מטוס קרב סילוני - 180 אלף ל"י. כבר אז היו גם אנשים כאלה.
לפנייה לכתב/ת 
