המימונה בשירות המרוקאי החדש

חגיגת המימונה בשכונה בה גדלתי, החלה תמיד ביום השביעי של פסח שבו הלכנו אל היער והוואדי ליד מקום מגורינו בקריית טבעון. קטפנו שיבולים ירוקות שרק החלו להצהיב בקצוותיהן, ואת האלומות תלינו לקישוט על דלתות וקירות בתינו.

אמהותינו ערכו את השולחנות במטעמים וממתקים. שפע, ברכה ותקווה הן מילות הקוד של המימונה: "תרבחו ותסעדו". הכל זרח והבהיק. את הקמח להכנת נסיכת הערב, המופלטה, קנינו מעט קודם בחנות של מירה, שנפתחה במיוחד לכבוד האירוע. במרוקו, כך אמרו לנו, היו הערבים מביאים את הקמח במוצאי החג לשכניהם היהודים. הם נשארו והתארחו. בחבורות של ילדים עברנו בין הבתים, שם חיכו לנו אימהות שמרחו את פנינו בסוכר וכיבדו אותנו בממתקים ופטרו כל אחד מאיתנו באלפי "תרבח ותסעד".

לימים, כשחוויתי את "ליל כל הקדושים" הנוצרי בסוף אוקטובר, נזכרתי במימונה של ילדותי. גם בחג זה עוברים ילדים מבית לבית, מאיימים על דייריו ב"ממתק או פעלול", ומתכבדים בממתק. למדתי לדעת עד כמה המימונה שלי דומה היתה לחגי אביב וחגים פגאניים אחרים.

אבל עם השנים הפכה המימונה למשהו אחר: גן סאקר בירושלים, רעש, המולה ופוליטיקאים אוכלי מופלטות עולים בדמיוני. איך הפך חג ילדותי הנהדר לאירוע פוליטי?

כנראה שהשינוי קשור בדרך זו או אחרת לשינוי עליו מדבר סם בן-שטרית, יו"ר הפדרציה העולמית של יהודי מרוקו, שטוען כי המרוקאים חוו "קפיצת דרך" נחשונית בשלושת העשורים האחרונים. ייצוגם בממשלה, בכנסת, בהסתדרות ובעיריות, ביצירה התרבותית, בצבא, בקולנוע ובתיאטרון הוא מעבר לשיעורם היחסי באוכלוסיה. איך אנו יודעים זאת? סם בן-שטרית כתב זאת. כנראה שפרטים מדוייקים אינם הכרח. 

בן-שטרית מודה כי בעבר היו ייצוגים ציבוריים אחרים למרוקאים: היו כאלה שהבעירו מכוניות בהפגנות ואדי סאליב ב-1959. היו כאלה שכפנתרים שחורים דרכו באופן לא נחמד על מדשאותיה של ראש הממשלה גולדה מאיר ב-1972. מרוקאים רבים ורבות היו בין אלה שפרעו כיכרות בערים ראשיות בישראל בתביעה לבית להם ולילדיהם במסגרת תנועת האוהלים של סוף שנות ה-70. זו היתה מחאה אגרסיבית על פי בן-שטרית. פעילות פוליטית חברתית של העשורים האחרונים, כמו של "הקשת הדמוקרטית המזרחית" ושל ויקי כנפו, "אחותי" והתארגנויות אחרות - אינה עוברת את סף תודעתו של יו"ר הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו.

לטענתו, את המחאה האגרסיבית ההיא יצרו "עסקנים עדתיים" שהיו "סוחרי מצוקה". אלה טיפחו את תודעת האפליה, הקיפוח הנהי והבכי, ויזמו פעולות שגויות שנעו בכיוון הפוך מהנדרש. מחאה זו איפיינה את המרוקאים "של פעם", אלו שלפני הופעת "ביחד", ארגון האב של הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו, שקמה בתחילת שנות ה-80.

המרוקאים של היום

היום, מרגיע בן-שטרית, המרוקאים הם אחרים. הם עברו תמורה ושינוי באמצעות סבל הקליטה וההיקלטות. מנהיגי תנועת "ביחד" תבעו מיוצאי מרוקו להתנער מתודעת האפליה. היתה זו דרישה נחרצת לנטוש את הנהי ולבסס את האמונה ביכולתם להגיע לכל הישג או מעמד שבו יחפצו. המנוף הראשי לשינוי תודעתי זה התאפשר באמצעות מפעל "ליל המימונה" המסורתי.

לטענתו, שינוי התודעה וסגנון הפעולה של מחאות ואדי סאליב, פנתרים שחורים ואוהלים התחייב על מנת להגיע להישגים המרשימים של ייצוג עודף של מרוקאים בציבוריות הישראלית כיום. המפעל הגדול הזה הושג באמצעות מנוף ומודל המימונה.

אני לתומי חשבתי שהמימונה היה חג משפחתי-קהילתי נעים, אך על פי בן-שטרית, היא דבר גדול הרבה יותר: זהו לילה של פתיחות לב ודלת. של לב חם לכל אורח. שירה וזמר הם כליו של דיאלוג שבאמצעותו הפכה הקהילה המרוקאית בישראל לקהילה מוכרת ולמאיימת פחות. כך למדו המרוקאים את עצמם וכך יודעים אחרים אותם. כך הפך הזר למוכר. כך הפך המרוקאי לקרוב ולידיד. המימונה היא שרביט הקסם בתהליך "הביות" שלהם בישראל.

ואילו כיום מעלה הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו את מעלה-אדומים על ראש שמחתם של המרוקאים. אנו מתבשרים על כך בכרטיס הזמנה יוקרתי: ליל מימונה ארצי ומרכזי ייערך שם, ובין האורחים חברי הכנסת ציפי חוטובלי, עתניאל שנלר, אריה אלדד, מירי רגב, מגאלי וואהבה, איוב קרא, השרים יולי אדלשטיין, יוסי פלד וגדעון סער.

עם זאת, אותי ממשיכות להטריד מספר שאלות: אם המימונה של הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו היא מסיבה לאומית, מדוע לערוך אותה דווקא במעלה-אדומים? האם קריית-גת, דימונה, חצור-הגלילית או קריית-שמונה אינן ראויות? מדוע אין מזמינים את כל 120 חברי הכנסת למסיבה? מדוע לא להזמין יהודים וערבים מכל גווני הקשת הפוליטית לשאת דברים? מדוע חייבת הבמה להיות בשטחים?

כיצד הפך חג משפחתי וקהילתי זה של הקהילה המרוקאית בישראל לעצרת-עם פוליטית רעשנית, צעקנית, צורמת וחסרת חן אנושי? מי צריך מסיבת ענק מצולמת? מי זקוק לאירוע המוני שבו אוכלים מופלטות אל מול מצלמות ואומרים דברי רהב אל מיקרופונים? מדוע לא יזמין יו"ר הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו את עצמו עם פוליטיקאים אחרים לשכונות באשקלון, באר שבע, עכו ונהריה, או אל בלוקים של דירות "עמידר" ו"עמיגור" בעיירות הפיתוח? הרי שם חוגגים את המימונה, ללא טלויזיה, מיקרופון ומצלמה. זוהי חגיגה אנושית של אנושיות קרובה וישירה.

בלי תשובות לשאלות פשוטות אלה, ממשיכה לנקר בי השאלה מיהם העסקנים העדתיים ו"סוחרי המצוקה" של היום? נדרשים פנתרים שחורים חדשים שידרכו על הדשא של מימונת הימין שבמעלה-אדומים.

ד"ר מאיר עמור, מרצה אורח (קנדה) אוניברסיטת חיפה