עבד כי ימלוך

קבלו את משרתם של שני אדונים. לא, אין מדובר במחזה הקלאסי של קרלו גולדוני, המשרת במקרה זה הוא איגור, משרתם של שני אדונים מאיימים במיוחד: פרנקנשטיין ודרקולה. איגור הוא הארכיטיפ של המשרת, לפחות כשמדובר בדמות קודרת ומאיימת כמו זו של הבוסים. ובינינו, איזה משרת לא רואה כך את אדוניו?

הדמות של איגור התגלגלה כאייקון תרבותי יותר ממאה שנה. זה התחיל איפשהו במאה ה-19 עם גיבור ספרו של ויקטור הוגו, "הגיבן מנוטרדם". כיעורו, נכותו, הגבשושית בגבו, מופנמותו, סביבתו הגותית ונכונותו לשרת הפכו אותו לקוואזימודו ושרשוריו העתידיים לסאנשו פאנשה של מחוללי האימה הגדולים של אותה תקופה.

אהבה ממבט ראשון: כשפרנקנשטיין פגש את איגור

אבי אביהם של האיגורים הופיע בסרט "מטרופוליס" (1927) של פריץ לאנג, כעוזרו של המדען המטורף רוטוואנג. ארבע שנים לאחר מכן הוא נברא מחדש כעוזרו של מדען מטורף אחר, ד"ר פרנקנשטיין שמו. אמנם קראו לו פריץ בסרטו הקלאסי של ג'יימס ווייל, אבל בסרטי ההמשך הוא כבר נקרא ייגור (בלה לוגוסי שיחק את דמותו ב"בבנו של פרנקנשטיין") - עוד שלב בדרך לאיגור, כפי שאנו מכירים אותו היום.

בעוד שפרנקנשטיין הוא הבעלים האמיתי של איגור, הרפרורים שלו הגיעו לאינספור סרטי אימה גותיים וביניהם אלו שעסקו בדמותו של דרקולה, הרוזן מטרנסילבניה, שניכס את איגור לעצמו בכמה סרטים זניחים וביניהם אחד משעשע למדי מ-1979, "The Halloween That Almost Wasn't". הכיצד זה שהערפד לא התפתה לנגוס במשרתו? מראהו של איגור הגרוטסקי בולע ג'וקים ורמשים אחרים מרצפת הטירה כנראה לא ממש מעורר תיאבון, אפילו לצמאי דם כמו דרקולה.

"The Halloween That Almost Wasn't". אפילו לערפד יש גבולות

כיום נראה כי איגור כבר השתחרר מחסותם המאיימת של פרנקנשטיין ודרקולה. הוא וגלגוליו ישרתו כל פריק שיסכים לקחת אותם תחת חסותו. תחשבו אפילו על הג'ינג'י מ"היה היה" והבוס בן הבליעל שלו. ככה זה, איגור הוא כבר מזמן לא משרתם של שני אדונים, או של כל אחד אחר. כסיידקיק קלאסי הם נמצאים בבעלותו, לא פחות משהוא שייך להם.

משרת? אני המצאתי את כל זה

לא נסביר איך המחזמר שהפך לסרט דל התקציב "מופע האימים של רוקי" מ-1975 נהיה סרט פולחן ולא נדון במתרחש בהקרנות מלאות בבני נוער מכל המינים בביריות מכל הסוגים, כי ביציאת מצרים ולא בסדום ועמורה עסקינן. כששמים את ההערצה (המוצדקת) בצד, מגלים סאטירה על בריטים מרובעים ותפיסתם לגבי כל מה שהוא לא בריטי - במיוחד אם הוא מגיע מארץ אחרת, לבוש בדראג ומדבר בחופשיות על סקס במבטא רומני.

מי שכתב את המיוזיקל המקורי והשירים הוא ריצ'רד אובריאן, שמגלם את התפקיד הצנוע לכאורה של ריף ראף, המשרת הקלאסי - רזה, חיוור, מלחשש וגיבן, שמעניק לביטוי "המשרת עשה את זה" שלקוח מפתרונות לסיפורי בילוש קלאסיים רובד נוסף, כי המשרת הזה באמת עשה את זה - הוא בורא העולם שמלווה המוני בני נוער חובבי מדע בדיוני, טראש ודראג וגם כמה מבוגרים שמסרבים להתבגר עד היום.

ריף ראף. בעצם, אולי הוא בכלל הבוס?

כשם שאובריאן אחראי ליצירה כולה, הדמות אותה בחר לגלם מנהלת את העניינים מאחורי הקלעים. המשרת, בפרשנות של שנות ה-70 ההזויות, בהיותו הכי קרוב לאדונו - יגיע בסופו של דבר להיפוך תפקידים.

כשפרנק נ' פורטר (הרפרנס לנקניקיה על כל משמעויותיה הנלוות ברור? ברור), הטרנסקסואל מטרנסילבניה, שהוא בעצם אזור ברומניה ולא כוכב לכת אחר, יוצא משליטה (כולל שחרור מיני של אחת סוזן סרנדון צעירה ויפה) - ריף ראף מגיח בלבוש חללי, תופס פיקוד, שולח את פרנק וחבריו לעולם שכולו טוב ואת עצמו ואחותו חזרה לעולמם, בו לא שותים תה בארבע.

הסיידקיק האמיתי

אפילו עכשיו, כשהוא בן 93, השחקן מייקל גוף שומר על נוכחות קולנועית, ורק לאחרונה ניתן היה לשמוע את קולו ב"אליס בארץ הפלאות". אבל גם עם יותר מ-100 סרטים ברזומה, עבור לא מעט צופים גוף מוכר בעיקר הודות לדמות אחת: אלפרד פניוורת', הלא הוא אב הבית הנצחי של אחוזת וויין בסדרת "באטמן".

הפנים מאחורי מסכת העטלף התחלפו, וגם הישבנים על כס הבמאי. אבל גוף שמר על מקומו כאיש ימינו של האביר האפל במשך ארבעה סרטים ושמונה שנים, מ"באטמן" הנהדר של טים ברטון ועד "באטמן ורובין" המזעזע של ג'ואל שומאכר (שאפילו התנצל על מעשיו). ותמיד, גם בסרט הרביעי, כשאיש העטלף הפך לקריקטורה צבעונית ומאוסה, נוכחותו הצליחה להותיר שמץ של אצילות בחגיגה האינפנטילית והמטופשת שעל המסך.

אלפרד מציל את באטמן ב"באטמן מתחיל". מה היינו עושים בלעדיו?

וכשמייקל המקורי עזב, מייקל אחר נכנס לנעליו - קיין כמובן, שהפך את אלפרד ממשרת מנומס, מאופק ומחוכם לגיבור אקשן של ממש: ב"באטמן מתחיל" למשל, הוא אפילו נחלץ להגנתו של הבוס ומציל את חייו, תוך שימוש באלימות לא מבוטלת.

ובינינו, מה שבאמת היה חסר לבאטמן לכל אורך השנים זה סיידקיק ראוי. הרי בחור גיקי בלבוש צבעוני עם מסכה א-לה ימי הביניים על עיניו זה לא ממש הפתרון. אז אלפרד פניוורת', בגרסה של כריסטופר נולאן, תפס את מקומו של רובין והפך לגיבור של ממש - רק שבניגוד למאסטר וויין, הוא השכיל להבין שבשביל להילחם בפשע ולהציל את גותהם סיטי, לא חובה ללבוש חליפת לייטקס צמודה ואוזניים מוארכות ומלאכותיות.

נו, הטיפ השתלם?

בן (טים רות') הוא נער שירות ביומו הראשון לעבודה. הוא נקלע לארבעה חדרים בבית מלון שמזכירים מדורים שונים בגיהנום, פרי מוחם הקודח של ארבעה במאים-כותבים. הוא למעשה הסיוט של מעמד הפועלים של ימינו - האיש שמשרת אותך ומזיע כמו חמור בשביל טיפ מחורבן כשאתה בנופש.

לא קל להיות משרתם של ארבעה אדונים, ועוד כשאחד מהם זה טרנטינו

בחדר אחד (אליסון אנדרס) בן מגיע לכינוס מכשפות לסביות לוהטות, כולל מדונה. בשני (רוברט רודריגז) הוא משמש בייביסיטר לילדיו של גנגסטר שמפחידים יותר מאבא שלהם. בשלישי (אלכסנדר רוקוול)

בן יקירנו מסתבך במשחקי סאדו-מאזו של זוג מופרע ונמלט בעור שיניו רק כדי ליפול לזרועותיו של בחור פסיכי לא פחות, קוונטין טרנטינו.

ב"ארבעה חדרים" בן משווע למכה כלשהי - צפרדע, שחין, כל דבר שיעסיק את הלקוחות וישלח אותו להפסקה של רבע שעה, שתרד ממשכורת המינימום שלו. בחדר האחרון הוא מוצא ישועה בדמות מכת הדם. טרנטינו הביא את מי שהוא הכי מעריך לשחק איש עשיר ויהיר, כלומר את עצמו, לגלם את עצמו, ובן מקבל הזדמנות לחתוך את האצבע של השחצן הנפוח ולברוח עם המזומנים.

(בהכנת הכתבה השתתפו לירון סיני, אמיר בוגן ודרור עמיר)