פתאום מצאתי את עצמי הולך במדבר עם אשתי

כל כך קל לכאורה לחשוב על יחסינו עם הסביבה, להבין ולנתח כל פרט במשפטים שנאמרו ובהבעות הפנים ולרדת לעומק משמעותו של חיוך. הטבע שלנו הוא להיות היכן שנוח לנו וקל יותר.

מה שלא קל הוא לנתח את היחסים שלנו דרך עיניו של משהו שספק אם נמצא שם ולא ברורה לנו כלל כוונתו, אנחנו לא רואים את הבעות פניו ובמחיצתו החיוך שלנו נתון לפירוש הפנימי שלנו בלבד.

יש מי שיחשוב על בחורה או אהוב מהעבר, ויש מי שיקרא לו אלוהים או השגחה פרטית. אני לא נותן שמות לדברים שאני לא יכול לגעת בהם, ולכן הפסקתי לקרוא לו ולבקש ממנו לפני שנים.

כשהרגשתי זר ארזתי את חפציי ועזבתי. וכמו שאומר המשפט המוכר - כשנתן לי ללכת הבנתי כי אהבתיו ולכן חזרתי, אם כי ללא סממן גשמי או כזה שאפשר לנשק או לתלות, פשוט לחצנו ידיים ושם הסתיים הסכסוך.

נערה שחומה שפניה מלוכלכים מאבק הדרך

זה התחיל מזמן, בתקופה אחרת, אליה אני חוזר רק בחלומות. קשה לי להאמין שחייתי פעם חיים אחרים שנותרו מהם רק זכרונות. אבל התמונות משם חדות במוחי, חדות מדי וגורמות לי להאמין שהנפש באמת היתה במקומות אחרים לפני שהשתקעה בגוף בו נולדתי.

אני זוכר את החום במהלך ההליכה במדבר בלי לדעת לאן פניי, בלי רכוש משלי או יכולת לפרנס אף אחד, נתמך רק במנהיגים שמכוונים אותנו כבר שנים למקום מובטח אך לא ברור. נמאס היה לשאול כמה עוד תימשך הדרך, ובשלב מסוים השלמתי עם חיי ככאלו שימשכו לעד בצעידה במדבר.

טקס החתונה היה פשוט אבל מרגש (צילום: AFP)  

בלילות הייתי מתחבק עם נערה שחומה שפניה היו מלוכלכים תמיד מאבק הדרך. הרצון שלנו להיות יחד חימם אותנו. וכך, זוגות זוגות נחלקנו במחנה, לכאלו שהכירו לאחר שחיפשו את החום.

בלי להבין באמת את הסיבה, רציתי להיות איתה, לבנות לנו בית יום אחד ושהיא תהיה אם ילדיי. שיחותינו על העתיד גרמו לי לחכות ליום בו נגיע אל הארץ המובטחת, אך משהו אחר גרם לכל להתעכב תמיד בזמן שבימים צעדנו ובלילות התחממנו. הלכנו שנים ודבר לא קרה. מעניין אם מישהו יכול באמת להבין את ההרגשה.

גם תחושת הרדיפה תמיד ריחפה מעלינו. כשהיינו נרדמים החלומות על צבא שלם שבא ללכוד אותנו היו מעירים אותנו בבעתה. לא רצינו לחזור, אך כן התגעגענו למקום שיהיה שלנו. מוזר שלפני הבריחה רק רצינו שהכל כבר ייגמר.

הרצון לחכות משדל אותי להמתין

שוב זה לילה, ושוב אני מתכרבל לידה ומנגב מפניה את אבק היום בעודה נועצת בי עיניים עייפות. "אני רוצה לשאת אותך לאשה", אני אומר לה כשאצבע רטובה אחת שלי מנקה את לחיה. היא מתבוננת בי ואני רואה את המחשבות והדמיונות עוברים בראשה. אני מבין כל מה שהיא חושבת ויודע שפשוט אין לה כוח לדבר.

מצד אחד הרצון לחכות עד שנגיע לסוף המסע משדל אותי להמתין, להגיד שצריך לחכות רק עוד קצת. מצד שני אני מתחיל להרגיש שאני נגמר, אם לא אהיה עימה בקרוב, אולי לא אהיה עימה לעולם ואולי ההמתנה רק תביא את הסוף על הכל.

למחרת בבוקר ניגשתי אל מי שהוביל אותנו, סיפרתי לו על נערה בעלת לחיים מאובקות ועל הרצון שלי להיות עימה. הוא הנהן ואמר שיקיים את טקס הקידושין שלנו בעוד כשבוע.

נלחצתי, פחדתי שלא יהיה נכון לעשות זאת לפני שהתבססנו במקום אחד ולפני שהאדמה תהיה מוכנה לקלוט אותנו בה כשתילים המכים בה שורשים.

יחד עם הפחד התרגשתי כמו ילד קטן. בישרתי לה, אך היא עדיין לא הוציאה הגה, היא היתה עייפה מדי. כשחיוכה עלה על שפתיה שוב ראיתי את המחשבות רצות בראשה, הבנתי כיצד היא מרגישה וידעתי שזה בסדר שהיא לא מדברת.

השבוע עבר מהר. טקס החתונה שלנו היה פשוט כל כך אבל מרגש. היום כבר אין טקסים כאלו, מתחת לשמי המדבר, כשחום הקהל הוא מקור האנרגיה היחיד והאש הבוערת ממספר עצים דל שהצלחנו למצוא מאירה מעט את הלילה המתקרב.

אוכל מרשים לא היה וגם לא בגדים מהודרים. הדבר היחיד שהיה לנו הוא זה את זו ואת המחשבה שלא חיכיתי עד שיסתיים מסענו, מחשבה שהטרידה אותי מעט. לא יכולתי לדעת מה יוליד יום או שנה, אבל גם לא רציתי להגיע אל קצה המסלול מבלי שנשאתי את אותה נערה לאשה. חשבתי שאם לא הייתי עושה זאת באותו הערב, אולי לא הייתי עושה זאת לעולם.

לפתע מצאתי עצמי צועד במדבר עם אשתי, היא עייפה ואני תומך בה, אבל בלילות חום גופה היה זה שדאג לי. יחסי הגומלין האלה הספיקו לשנינו באותה עת. לא חשבנו על הצורך בעוד משהו, אולי גם כי לא היתה כלל אפשרות אחרת.

"אני מרגישה שבקרוב נגיע", אמרה לי יום אחד סתם כך. רק אז הבנתי עד כמה התגעגעתי לשמוע את הקול שלה, נדמה היה שלא דיברה שנים. כשהתבוננתי עמוק אל תוך עיניה וראיתי לפתע תקווה אמיתית, משהו נצץ בביטחון, כמו יודע דבר שאני לא.

רק יחד התגברנו על הדרך הקשה

השנים עברו, ובמדבר ההוא נולדו לנו ילדים, הקמנו משפחה וחינכנו יחד דור חדש לקראת תקומה במקום לו נקרא בית. כשהזמן הגיע הגענו אל הנחלה ושם ננטענו לנצח, האהבה שלנו למקום שראינו בפעם הראשונה היתה עזה, כמעט כמו האהבה למשפחה שהקמנו.

כשהתבוננתי באשתי נקייה מאבק המסע ובילדיי שבעתיד לא יזכרו שום מקום אחר חוץ מהבית בו הם גרים כעת, הבנתי שהיה זה נכון לשאת את האדם הנפלא בחיי לאשה ברקע השקיעה במדבר, שנראה לפתע כה רחוק.

הבנתי שרק יחד הצלחנו להתגבר על הדרך הקשה וידעתי שמבין כלל האפשרויות שהיו באותו היום, התוצאה לה זכיתי היא הטובה ביותר לה יכולתי להתפלל. שמחתי שלא חיכיתי עד סוף המסע כדי לקבל את ההחלטה החשובה בחיי.