מחוקקים, החמצתם

על פי הדיווחים בתקשורת, המבשרים שמץ נורמליות זהירה, נרגעה השנה האכיפה הנלהבת של החוק לאיסור מכירת חמץ. נראה שמישהו ברשויות המקומיות קיבל סוף סוף שכל – והגיע הזמן שעוד מישהו יקבל עוד קצת שכל וישלח את החוק האווילי הזה למקום הראוי לו, פח האשפה של ספר החוקים.

הכנסת המפוארת שלנו, בה נשמעו בחודשים האחרונים קולות שקראו להרחבת הביעור עד איסור מכירה גורף, מוזמנת לגלות שלא כדרכה בגרות וקריאת מציאות. כל שעליה לעשות הוא לתקן בחקיקה את העיוות שחוגג כאן מדי שנה, עיוות שאפילו אנשי הפיקוח העירוני קלטו אותו ומיעטו ליישמו. החוק לאיסור מכירת חמץ בפסח, בישראל 2010, הוא גזרה שהציבור החילוני, החופשי, אינו יכול ואינו צריך לעמוד בה - והציבור שומר הכשרות אינו זקוק לה.

סיור גרגרנות שגרתי במהלך ימי החג וחול המועד גילה בתי אוכל במצבי צבירה שונים:

סגורים – מרצון בעליהם בחופשה, יש לקוות, או מחשש מפני זרועו האכזרית של החוק;

כשרים – כל השנה, עקביים ושמחים בחלקם החלקי;

משולבים – כאלה המוכרים חמץ למבקשיו ומצה למבקשיה, ודר כופר עם שומר וכולם מרוצים אש;

ומתחפשים – מקומות לא כשרים שמחליטים לבגוד בלקוחותיהם החופשיים ולהאכיל אותם בתחליפים (כהמצאת העוועים: טורטיה מקמח תפוחי-אדמה, שהגישה לי בלי למצמץ רשת נודעת אחת) ובו בזמן נשארים לא כשרים כתמיד.

למרות שבתי אוכל כמו אנשים לא יכולים להיות "כשרים" שבוע בשנה בלבד, נוצר הדיסוננס המגוחך עבור טיפוס ישראלי די נפוץ ודי מטופש, נקרא לו מאמין הכלאיים. יהודי ייחודי זה מנשנש בחצי פה קלמארי ואפילו שינקן, ובחצי הפה השני מקפיד על כשרות מלאה לפסח. ממזללה אחת דווח בעיתונות, ואין מדובר בהלצה, על הזמנת כריך נקניק וגבינה בלחם מקמח מצה. אלא שגם מאמין הכלאיים – שאם יש השגחה עליונה, מעניין מה דעתה עליו – יסתדר נהדר בלי חוק החמץ. הוא יוכל למצוא עצמו במסעדות הגם-וגם, הנוהגות כבוד בכולם.

סקרים מספרים שכ-70 אחוז מהציבור היהודי שומרים על כשרות הפסח. זכותם. איש לא מונע זאת מהם ולא מקשה זאת עליהם. לעומת זאת, החוק שהולך ומחמיץ במזווה הכנסת, פוגע בזכותו של השאר לשמור על חירותו – ובחג החירות דווקא. טיעוני ה"רק מכבדים את המסורת" הם משענת קנה רצוץ לעוול האזרחי. כי למה לא "רק לכבד את המסורת" באי מכירת מזון כשר בכלל? באי חילול שבת? וברוך השם, עוד ארוכה הדרך עד תרי"ג.

יהודים רחמנים, הרי לכם מדרש חילוני שיראת שמיים אין בו מי יודע מה, אבל טיפת היגיון יש: כפיית "מצווה" על אדם לא מאמין, על אדם חופשי, לא תגרום לאף אחד משום צד לכבד שום דבר. למאי נפקא מינה? היא תעשה את ההיפך המוחלט.