הפטריוט האדיש: צעירי ישראל על שולחן הניתוחים
61% מהצעירים עד גיל 30 יצביעו לימין - כמעט פי 2 מהמבוגרים. הם נוהרים בקונפורמיות חסרת תקדים ליחידות הקרביות, אבל במקום לצאת למאבקים חברתיים, הם מסתפקים בטוקבקים. דמוגרפיה, כלכלה, מערכת החינוך וגם סתם סיבות פרקטיות - כל אלה הם משתנים במשוואה. הדור הצעיר - כתבה מסכמת
מכון המחקר האמריקני פּיוּ פירסם בחודש שעבר מחקר מקיף שבדק את מצבם של הצעירים האמריקנים שהתבגרו באלף השלישי. צעירי "דור המילניום", הראה המחקר, הינם "ליברלים, מעודכנים ופתוחים לשינוי", נוטים לשמאל הפוליטי (תומכים מובהקים בברק אובמה), פחות דתיים, ויש סיכוי קטן שיתגייסו לצבא.
ומה אצלנו? בישראל נראה כי המגמה הפוכה למדי: הצעירים, כך עולה ממחקרים אחרונים, פטריוטים לא פחות מהמבוגרים, יותר ימניים מהם באופן משמעותי, ורמת המוטיבציה שלהם להתגייס ליחידות קרביות רק עולה ועולה. אך נדמה גם כי תכונה מאפיינת נוספת של הצעיר הישראלי היא האדישות: הוא לא יערער על המוסכמות ויבעיר מאבקים חברתיים. את הפטריוטיות והלאומנות הוא ישמור בעיקר לטוקבקים.
כנגד ארבעה בנים - סדרת כתבות על הדור הצעיר:
- מסיבה עם וודקה וחומוס: גדלו ברוסיה, בגרו כאן
- גבעות גורל: נערי המאחזים בשטח ההפקר
- אחד חכם: התקווה המחוננת של ישראל
- "מדינת כל אזרחיה". החזון הרהוט של צעירי הנגב
האם שתי התופעות האלה מנוגדות או אולי בעצם שלובות זו בזו? מה קורה פה? מה גורם לצעיר הישראלי להתגייס לדגל בגיל בו הצעירים מסביב לעולם דווקא בועטים בו, ומדוע, מנגד, הוא נחשב לאדיש סדרתי שאין סיכוי שיגרור את רגליו למחאה או מאבק שאינם קשורים לשכר הלימוד שלו?
בשבוע האחרון בחנּו בסדרת כתבות את פניהם הצעירים העדכניים של מגזרים שונים בחברה הישראלית - ה"רוסים", נוער הגבעות, נערים מחוננים ונוער בדואי. כעת אנו פונים לנסות ולפצח את דמותו של הזרם המרכזי: הצעיר הישראלי הממוצע. במוקד הניתוח - היחס ללאומיות, צבא ופוליטיקה.
אחרַיי...
במרס 2009 נרשם שיא בשיעור המתגייסים בעלי הפרופיל הקרבי שביקשו להגיע ליחידות השדה: 73 אחוז. בנובמבר נשבר השיא והועמד על 73.7 אחוז, ולקראת גיוס מרס 2010, נרשם שיא חדש: 76 אחוז מהמתגייסים בעלי הפרופיל הגבוה ביקשו להיות לוחמים. "המגמה הזאת, של סחף ממשי לכיוון היחידות הקרביות, מורגשת היטב בשטח, ומקרינה על שיעור הנשירה שהצטמצם באופן ניכר בתקופת ההכשרה", סיפר ל-ynet קצין בכיר.
אל ה"ביטחוניזם" הגואה נלווית גם לאומנות הולכת וגוברת. כך למשל, לפי סקר מהחודש שעבר, 46 אחוז מהתיכוניסטים היהודים בישראל מתנגדים למתן שוויון זכויות לערבים.
"הצעירים פה גדלים על רקע של חינוך לפטריוטיות" (צילום: מיכאל שטינדל)
פרופ' עוז אלמוג, מומחה לסוציולוגיה של החברה הישראלית מאוניברסיטת חיפה, מוצא הסבר פשוט: "ההבדל בין הנוער והצעיר הישראלי למקבילו המערבי, בכל הקשור לצבא ופטריוטיות, נובע מכך שכאן אנו עומדים בפני מלחמת הישרדות, ושם המדיניות מתייחסת ללחימה בארצות רחוקות. כאן יש שירות צבאי חובה ושם הרוב לא משרתים.
המגמה הזו, יש מי שטוען, אינה בהכרח חיובית. "הצעירים פה גדלים על רקע של חינוך לפטריוטיות ולצדקת הדרך בכל מחיר, ומכאן יוצא גם חוסר נכונות להצדיק מישהו אחר, וראייה חד צדדית ביחס לקונפליקט הישראלי-פלסטיני", סבורה פרופ' שפרה שגיא, ראש התוכנית ליישוב וניהול סכסוכים באוניברסיטת בן גוריון, שעוסקת בחקר בני נוער במצבי קונפליקט.
שגיא מסבירה כי בעצם העובדה שחל על הצעיר הישראלי חוק גיוס חובה יש החדרה וסוציאליזציה "של ראיית ההצדקה של הצד שלנו בלבד. זה מביא את הצעירים גם בהמשך החיים להיות יותר פטריוטים ומזדהים עם הצד הישראלי". מתוך כך, מסבירה פרופ' שגיא כי הנוער הישראלי לא רואה את הצד השני ומגלה עמדות קיצוניות, "תחת החסות של המערכת החינוכית, ספרי הלימוד, התקשורת והאווירה הקהילתית. לכן הצעירים כאן שונים מבני גילם, שבמדינות מערביות יכולים להרשות לעצמם עמדות יותר פלורליסטיות".
צעירי הליכוד
לפני כחודש וחצי פורסם סקר בחירות שערך מכון רפי סמית עבור ynet. התוצאות הראו כי גוש הימין הגדול בקרב הציבור בישראל עומד חזק ואיתן. לטובת כתבה זו, ניתח סמית את הנתונים על פי פילוח הגילאים, והעלה נתונים מדהימים: אם בקרב אזרחים מגיל 30 ומעלה, אמרו 35 אחוז כי יצביעו למפלגת ימין מובהקות, הרי שבקרב צעירים עד גיל 29, התמיכה בימין מזנקת ל-61 אחוז - כמעט פי 2. בהצבעה לליכוד, למשל, התמיכה עולה מ-18 אחוז ל-25 אחוז. גם התמיכה במפלגות דתיות וחרדיות גבוהה משמעותית בקרב הצעירים. "זו ההוויה הישראלית", מסכם סמית. "הציבור הולך ימינה".
פרופ' אלמוג מנסה להעמיק מעבר לנתון הפשוט, ולמצוא לו הסבר. הצעיר הישראלי, לדבריו, "לא ימני יותר במהותו ממקבילו על הגלובוס, אלא פשוט ריאלי יותר". הסיבה לריאליות, לדבריו, היא מעורבות והבנה פוליטית גבוהות יותר, לעומת נוער במדינות המערב האחרות. "בארץ קשה להתחמק מהחדשות, והמעורבות נכפית עליך.
פרופ' אפרים יער, מומחה לסוציולוגיה ופסיכולוגיה חברתית באוניברסיטת תל-אביב המתמחה בחברה הישראלית ועוסק במחקרי בחירות, מייחס את הנטייה ימינה בקרב הצעירים ל"פן הלאומי", שלדבריו הופך להליך של "לאומניזציה" - לטוב ולרע. "בתוצאות הבחירות רואים כי הצעירים הופכים לאומניים יותר, זו רוח התקופה. זה מתבטא בקלפי - אבל לא רק שם. סימנים ללאומנות ניתן לראות בתחומים שונים בקרב הצעירים פה. המגמה הזו הייתה קיימת תקופה ארוכה, והיא התחזקה בעשור האחרון".
השינוי, לדבריו, נובע בין היתר מהגידול העקבי באוכלוסיה הדתית והחרדית, אבל לא רק ממנו: "זה גם חלק ממגמה נוספת - הצעיר הישראלי הוא מאוד קונפורמי, כך לצד הציבור שהולך ימינה, הולך גם הצעיר הישראלי".
מאבקי סטודנטים? לא בבית ספרנו
צרפת, 1968 - קסמו של "דני האדום", סטודנט יהודי אדום שיער אחד, מוביל עשרה מליון פועלים להצטרף למחאת הסטודנטים נגד המצב החברתי; ארה"ב, 1970- שביתה כללית של שמונה מיליון סטודנטים בעקבות הרג חבריהם בהפגנה אלימה נגד מלחמת וייטנאם; סין, 1989 - מיליון סטודנטים ופועלים יוצאים למחות נגד עריצות השלטון – שמדכא באכזריות את ההפגנות בכיכר טיאננמן בבייג'ינג.
ומה אצלנו? כאן אין נושאים בוערים על סדר היום החברתי? בפתח דבר לנייר עמדה של אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל-אביב לקידום "חוק הצעירים", נכתבו המלים הבאות, תחת הכותרת "מכתב פתוח לצעיר ולצעירה בישראל": "עד היום לא היינו עדים למאבק סטודנטים סוחף, כזה שהצליח להוציא המוני סטודנטים וצעירים לרחובות ולעורר הזדהות כלפיו בקרב אוכלוסיות אחרות, מאבק שבבסיסו עומדת תפישת עולם כוללת ומגובשת של הסטודנטים לגבי המדינה והחברה בהם הם חיים".
לדברי פרופ' יער, התופעה מוכרת – ומאוד לא חדשה: "כבר בשנות ה-60, כשהתחילו המחקרים בתחום הזה, התברר שהסטודנט כאן פשוט אדיש. בעוד שבארה"ב ובאירופה סטודנטים וצעירים יזמו מאבקים חברתיים שונים, כמו המאבקים נגד וייטנאם ואפליית השחורים, בארץ הגישה הייתה הרבה יותר לאומית, ודפוסי ההתנהגות של הצעירים היו של התגייסות לדגל.
פרופ' שגיא מסכימה עם הקביעה, וקושרת קשר הדוק בינה לבין ההתכנסות הלאומנית תחת הדגל: "בארה"ב יכלו לבחור נשיא שחור כי פחתו שם העמדות הסטריאוטיפיות. כאן כולם צריכים להיות דומים. יש רתיעה מהשונה. כל המערכות כאן מובילות לשמרנות, שמאוד בולטת בקרב בני הנוער והצעירים. הסטריאוטיפיות בדרך כלל לא מאפיינת נוער - שבמקומות אחרים, בועט. אצלנו רוב הצעירים לא מרשים לעצמם, וזה מוביל לכך שאין מרידה או מחאה אמיתית".
פרופ' יער מצביע גם על גורם פרקטי יותר לאדישות: "הצעירים הישראלים מתגייסים לצבא, משרתים שלוש שנים, וכשהם מסיימים את הצבא ואת הטיול, הם חוזרים בתחילת שנות ה-20 לחייהם, יותר מבוגרים ועם דאגות אחרות על הראש, והם רוצים לבנות משפחה ולהתחיל קריירה. בגילאי 18-19, כשהישראלי בצבא - האירופאים חופשיים לשרוף כסאות ולהיאבק. שילוב מכלול הדברים מביא לפגיעה באידיאליזם - לו יש קשר מוכח לגיל צעיר".
כשאדם מתחיל להתבגר, הוא מסביר, הוא הופך דומה יותר להוריו: "אתה עובר לסיפוק המאוויים האישיים שלך. על פי מחקרים שעקבו אחר מנהיגי המאבק נגד מלחמת וייטנאם עלה כי הם עברו תהליך התברגנות. גם כאן אצלנו יש ההשפעה של גיל והתבגרות על הפעילות, וזה קורה לפני שהצעיר הספיק להתבטא".
"אכפת, ולא רק דרך פייסבוק"
ומה חושבים הצעירים הישראלים על עצמם? לפחות אלו מביניהם שכן פעילים פוליטית, לא בהכרח יסכימו עם כל המסקנות שהובאו כאן.
אלה קובלנץ, בת 26, עלתה מלטביה בילדותה, מתגוררת באריאל ופעילה בצעירי "מנהיגות יהודית" בליכוד. היא רואה בצעיר הישראלי יותר מימני ופטריוט: "רוב הצעירים לא מקבלים כאן יסודות של חינוך ערכי, לאומי ויהודי, ולמרות זאת - בשנים האחרונות מבחינים בחשיבה ערכית ויהודית בקרב הצעירים, כולל בשלל התנהגויות ברגעי מבחן. זה מתבטא גם בתרבות יהודית שהופכת יותר ויותר פופולרית, אם במוזיקה ואם באמנות".
היא דוחה את טענת האדישות: "לצעירים לאחרונה אכפת, ולא רק דרך פייסבוק. רואים את זה בשטח, בצורת התארגנויות סטודנטאליות בנושאים שונים, אפילו בקרב תיכוניסטים שפעילים ומעורבים הרבה יותר מאשר לפני כמה שנים". אך גם היא סבורה שלצעיר הישראלי יש עוד הרבה על מה לעבוד: "הצעיר הוא חוליה בשרשרת היהודית שנמשכת מאב לבן עד אברהם אבינו. חוליה שמתבגרת תוך אובדן דרך והעדר חזון של הדור הקודם, ומקבלת על כתפיה את המשימה לשוב ולמצוא את הדרך והחזון לקיומה של מדינה יהודית".
מפגינים "גם על חשבון לימודים ועבודה", הכוח הצעיר (צילום: גיא אסיאג)
יוני ברלינר, בן 24, נשוי+1, תושב ההתנחלות הר ברכה שבשומרון ובוגר ישיבת ההסדר שבה, עלה משוויץ והתגורר ברעננה עם משפחתו. לאחר שלמד במכינה קדם צבאית הצטרף לישיבה, שם נישא לאחותו של הרב אליעזר מלמד, שעמד בעין הסערה האחרונה בנושא הצהרות הסרבנות מימין. "הצעירים בישראל מתחלקים לשניים, מבחינת מהות החיים והערכים", הוא מאבחן. "מחד, ערים כמו רעננה ומנגד - מקומות כמו הר ברכה. הצעיר הישראלי המצוי תורם רבות למדינה, אבל הוא יכול לתת הרבה יותר. סדר היום שלו אוורירי, החופש גדול ומבוזבז. אפשר היה לעשות הרבה יותר בשביל ההתפתחות האישית שלו והכללית של המדינה".
ובכל, זאת, הוא מגן על הצעיר הישראלי המושמץ: "לנוער כאן יש זהות פוליטית וחברתית איתנה. הוא יותר דעתן, פטריוט ובוגר מאשר מקבילו בעולם המערבי. הפגנות הן לא קנה מידה, אולי הצעירים פשוט לא מאמינים ביכולתן - בדומה לנוער הכתום שאיננו מאמין בהפגנות לאחר הגירוש מגוש קטיף".
רן רובנר, תושב יוקנעם בן 24 המשמש כראש תא קדימה באוניברסיטה העברית, מסכים עם קביעתו האחרונה של ברילנר: "הנוער לא פסיבי ומפגין רק על שכר הלימוד. לפני שבועיים הקמנו מיזם של איסוף מזון לחג ותוך ימים עשרות הצטרפו. אני רואה את המוחים בשייח ג'ראח - כולם צעירים. אני שָליש במילואים, ואני רואה את הצעירים שנוהרים, גם אם זה על חשבון לימודים או עבודה. מה עם הפעילות למען גלעד שליט והמאבק בקווי המהדרין? כל אלה מוכיחים את הכוח הצעיר".
רובנר מסכים כי הצעיר הישראלי פטריוט, אך על הקביעה כי הוא ימני יותר הוא מוחה: "גם מי שמצביע ליכוד - בעצם מצביע מרכז. יש קונצנזוס על שתי מדינות לשני עמים, גם בליכוד".
"שטופי מערכת החינוך"
מנגד, יש גם מי שרואה את אותם הדברים דרך פריזמה אחרת לחלוטין. "הצעירים כאן בלי ספק ימניים ופטריוטים יותר, משום שהם שטופי שיטת מערכת החינוך, שהופכת את המתבגרים למעוטי יכולת ביקורתית", טוען יותם, תושב תל-אביב הפעיל בארגון "אקטיב סטילס", שחבריו, צלמים צעירים, חוברים דרך קבע לקבוצות השמאל האנרכיסטיות המפגינות, בין היתר, נגד גדר ההפרדה.
"יש כאן אנשים שמזדהים ומנסים לשנות - אך הם מעטים. לצערי, רוב הצעירים מאוד פסיביים מבחינה פוליטית לעומת צעירי העולם, פשוט אדישים". הוא היה רוצה לראות כאן צעירים "שיחוללו שינוי בחברה ובנושא הכיבוש - ולא יהיו מרוכזים רק בעצמם".
"בשנים האחרונות סטה הצעיר הישראלי לכיוון ימני, מסתגר וגזעני", טוען אמג'ד שביטה, בן 25, מזכ"ל ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי, תנועת הנוער של חד"ש. מנקודת ראותו, הצעירים בישראל הינם תמונת ראי המופנית הציבור הישראלי, שפועל מתוך אמוציות וברובו אינו מסתכל על הכלל, ולכן גם אינו פועל למענו.
הסיבות, לדבריו, נעוצות במישור הסוציאלי-כלכלי: "הרקע הכלכלי הקשה והמצוקה שחיים בה רבים מבני הנוער בישראל מביאים למצב של אווירה גזענית שמציירת את האחר כרע. זה לא רק הערבי - היום זה גם העובד הזר והאתיופי. התופעה מתרחבת כל הזמן, ומדאיגה יותר ויותר".
גם את הצעיר הערבי שביטה לא פוטר מביקורת - אך גם כאן, כיאה לקומוניסט אמיתי, הוא מוצא את השורשים בקיפוח הכלכלי של המגזר: "המצוקה הולכת וגוברת, והופכת למשבר אמון בין הצעירים הערבים למדינת ישראל". כתוצאה מכך, לדבריו, "הצעיר הערבי מרחיק את עצמו מהחברה ומסתגר".
ואיך כל זה נראה מהצד? "הצעירים שאני הכרתי, ברובם חבר'ה מהמרכז, אוהבים את המדינה - אבל לא בהגזמה", אומר פרד ריינגלס, בן 22, יהודי תושב פריז שהשלים בשנה שעברה תואר ראשון במרכז הבינתחומי בהרצליה. "רובם היו מוותרים על השירות הצבאי. אבל המצב בישראל טוב - בצרפת יש חובה להגיע פעם אחת בחיים ליום בדיקות של הצבא, ואף צרפתי לא מגיע. בחיים לא היו מתגייסים שם, אם היה שירות חובה".
גם על הקביעה שהצעירים הישראלים אדישים ביחס, למשל, לצרפתים - הוא מערער: "הצעיר הצרפתי לא יצא מעולם להפגין רק בשם הרוח החברתית. בצרפת הדעה הרווחת בנויה על לעשות כמה שפחות. הסטודנטים והעובדים מאמינים שמגיע להם הכל, לכן הם מתפרעים לפעמים. זה לא שהם באמת אוהבים את המדינה והחברה - הם אוהבים את עצמם".
ואולי הכל פשוט עניין של אופי? האבחנות הסטריאוטיפיות-משהו הבאות, שמספק הצרפתי האורח-לרגע על הצעירים שבהם נתקל כאן, אולי לא תקינות במיוחד פוליטית ולא עומדות באמות מידה אקדמיות, אבל בהחלט יכולות להוות סיכום (אופטימי?) לסוגייה הסבוכה שבה ניסינו לגעת על קצה המזלג: "יש כאלה שמחפשים קומבינות, עושים מה שהם רוצים, דורשים לקבל מה שרוצים, ומתי שרוצים. היחס אלינו, בתור זרים, הוא של 'מי אתם בכלל'. ובכל זאת, כשאתה צריך משהו ואתה נמצא בלחץ, יהיה תמיד מי שיעזור לך. בצרפת זה לא ככה – תמות, ואף אחד לא יעזור".
לפנייה לכתב/ת 
