סכסוך גירושים - תום לב, או "אדם לאדם זאב"?
הבעל עזב את הבית וגר עם אשה אחרת. הוא רוצה למכור את הבית הגדול ולקבל את חלקו. האשה מסרבת, בטענה שהיא מאמינה עדיין בשלום בית. בית-הדין הרבני עוזר לה בעזרת צו ל"מדור ספציפי" בבית, המונע את מכירתו. בית-המשפט למשפחה כועס. התוצאה? פלונטר שנמשך שנים
הוא הלך לטיפול פסיכולוגי כדי להיות בטוח שאינו שוגה וכדי להתגבש בהחלטתו. הוא גם רצה עצות מהפסיכולוגית איך להודיע לאשתו על החלטתו הסופית. "ואפילו", סיפר לי, "עשיתי עם הפסיכולוגית שוב ושוב משחק תפקידים של שיחת ההודעה לאשתי. היא שיחקה את אשתי, עשינו סימולציה של כל האפשרויות ומצאנו להן מענה. מצב ראשון: אשתי פורצת בבכי נוראי ואומרת שלעולם לא תסכים להתגרש. מצב שני: היא כועסת, מאשימה אותי, חושדת שיש לי מישהי אחרת, מחליטה להתנקם ולעשות את המוות. ועוד מצב: שתיקה של הלם".
הטיפול עזר לו להיות החלטי בדעתו להעביר לאשתו את המסר באופן חד משמעי. שתדע שהעניין סופי, בלתי הפיך, שדבר לא יזיז אותו מהחלטתו. המצב הנפשי הזה הביא לו הקלה גדולה.
"אין שמחה כשמחה של התרת ספקות", דיקלמתי באוזניו אימרת חז"ל, והוא הינהן בחוזקה.
"הזמנתי את אשתי לקפה השכונתי", המשיך וסיפר, "ובמיוחד בשעה הומה קהל - תיכננתי את זה עם הפסיכולוגית, כך שהיא תתבייש לבכות שם וגם לצעוק - ואמרתי לה שהגענו לסוף הדרך המשותפת. היא הביטה בי בשקט, ואז ראיתי דמעה אחת מנצנצת בעין שמאל. ואחר כך עוד אחת. הפניתי את ראשי ימינה ושמאלה, ובדרך מכאן לכאן ראיתי שגם העין השנייה דומעת, ואחר כך זלגו הדמעות חופשי".
"זה בטח היה קשה", הגבתי בקלישאה שקשה להימנע ממנה.
"זה עוד היה קל לעומת מה שקרה לאחר מכן", המשיך האיש.
מה קרה?
קרה שאשתו אמרה לו: "אני אוהבת אותך, וזה אומר בראש ובראשונה שאני רוצה שיהיה לך טוב. אז אם טוב לך להתגרש - אני צריכה לעזור לך בזה. אם אתנגד, זה אומר שאני אוהבת בעיקר את עצמי".
הוא שאל מה אני אומר עליה.
אמרתי שאם היו רבות כמוה, העולם היה יפה יותר. "אהבה", ציטטתי לו, "היא קודם כל מתנה שאדם נותן לעצמו. אני מניח שאשתך מרגישה נורא עם הגירושים, אבל גם גאה בעצמה על תגובתה, וזה בטח עושה לה טוב. אבל למה אמרת קודם שזה היה קשה?"
"כי עכשיו חזרתי כמה שנים אחורה ואני שוב אחוז ספקות", האיש נאנח. "אני לא בטוח שכדאי לי להיפרד מאשה כזאת. אבל אולי בחוץ אמצא משהו יותר מתאים ויותר מרגש ויותר טוב?" שיתף אותי בהתלבטותו החדשה-ישנה, ושאל אם אין לי במקרה עוד איזה חז"ל שיקל עליו.
"כן, יש לי", אמרתי: "איזהו עשיר? השמח בחלקו".
זכות ל"מדור ספציפי"
הסיפור הזה רחוק מאוד ממה שקרה לאדם בן 64 שקץ בנישואיו, עזב את הבית, ואחרי זמן מה התחיל לגור עם אשה אחרת. הוא רצה להתגרש ולהתחלק בכל הרכוש, במיוחד בבית המשותף הבנוי במשק של שני דונם. אשתו התנגדה ועדיין מתנגדת גם לגירושים וגם לחלוקת הרכוש, והם מצויים כבר תשע שנים במאבקים משפטיים. באחרונה הסתיימה מערכה אחת שהתנהלה בבית-המשפט למשפחה בכפר סבא. בפסק הדין שנתן השופט יעקב כהן (תיק 14070/07) הוא לא הסתיר את דעתו על עמדתה של האשה וחייב אותה לשלם לבעלה 45,000 שקל פלוס מע"מ כהוצאות.
האשה סיכלה את מכירת המשק ואת חלוקת תמורתו עם בעלה בסיוע צו שנתן לה בית-הדין הרבני, הקובע שיש לה זכות ל"מדור ספציפי" בבית. צו זה ניתן לעתים על ידי בתי-הדין לדרישת אשה. הדיינים נעתרים לבקשה כזו כשהבעל חי עם אשה אחרת, כמו במקרה זה. הצו למדור ספציפי מונע מבית-המשפט למשפחה לפרק את השיתוף בבית. במשך הרשימה נחזור לנושא זה (ראו גם: סכסוך גירושים: אפשר למנוע את מכירת הבית?).
בפסק-דינו כתב השופט כהן על התנהלותה "חסרת תום הלב" של האשה וחייב אותה בסכום ההוצאות הגבוה המוזכר.
השופט: טענת האשה לשלום בית "מנותקת מהמציאות"
בני הזוג נישאו לפני 33 שנים ולהם שלושה ילדים בגירים. הבעל עזב ב-2001 את הבית, חי עם אשה אחרת, תבע למכור את הבית והעלה תביעות רכושיות נוספות. האשה טענה כל השנים שהיא מאמינה שבעלה יחזור ושלום הבית ישכון שוב ביניהם.
כתב השופט כהן: "חלפו למעלה משמונה שנים מאז הופרדו מגורי הצדדים, כאשר כמעט לכל אורך השנים הללו חי הנתבע תחת קורת גג אחת עם אשה אחרת, אותה הוא מציג כחברתו לחיים וכרעייתו האהובה, לא ניתן להתייחס ברצינות לטענת הנתבעת בדבר 'מאבקה להגן על חיי נישואיה' , והיא מצטיירת במקרה הטוב כטענה אבסורדית ומנותקת מהמציאות". עוד הוסיף השופט, ש"עם כל ההבנה לשברה, לכאבה ולצערה הגדול של הנתבעת על אובדן חייה המשותפים עם התובע והפגיעה הקשה בתא המשפחתי שבנתה עמו, לא ניתן להבין או לקבל את עמדתה המופרכת כאילו המשך נישולו של התובע מזכויותיו בנחלה (שניתנה לצדדים בחלקה במתנה על-ידי הוריו) תורם כביכול לסיכויי השגת שלום בית בין הצדדים".
הבעל: "נקמנות, חמדנות ורוע לב"
מפסק הדין מתברר, כי בשל עמדתה הבלתי מתפשרת של האשה וסירובה לאפשר לבעלה לקבל את חלקו ברכושם המשותף, השתנה יחסו כלפי אשתו באופן קיצוני: ממצב של תחושת אשם כלפיה ורצון להימנע ממחלוקות הוא עבר להבעת כעס ואיבה. בדיון בבית-הדין הרבני אמר הבעל: "מעולם לא שנאתי בן אדם, אבל את האשה הזו איני רק מתעב - אני שונא אותה. כל גלגולי העיניים שלה לשמיים על טובת הילדים זה בושה, היא מונעת מילדיי את עתידם. אין סיכוי לשלום בית". הדיינים שאלו את הבעל למה לדעתו מסרבת אשתו להתגרש, והוא ענה: "זו נקמנות, חמדנות ורוע לב".
לעתים קרובות מבחינים הדיינים מתי דיבורי בני הזוג על שלום בית כנים ומתי הם חלק מטקטיקת המאבק, שמטרתו לרוב לשפר את תנאי הגירושים. אבל גם אם בית הדין משוכנע שבן הזוג המזיל מולם דמעות עוטה מסיכה על גבי מסיכה - הם ייטו לא פעם לעזור לו. מתי? כשהבעל מנהל קשר עם אשה אחרת, ובוודאי כשמתברר להם שהאשה לא הקפידה על חובת הנאמנות הזוגית (על שימוש בטענת שלום בית בסכסוכי גירושים: מה פתאום שלום בית, אני רוצה להתגרש).
להתנהג זה כלפי זה בהגינות גם כשמצויים ביחסי יריבות
השופט כהן כתב מפורשות את דעתו על עמדת האשה: "השימוש שעושה הנתבעת בצו למדור ספציפי, כאשר ברור ומובן שחיי הנישואים הגיעו לקיצם, וכאשר התובע לא חפץ מעולם לקפחה בעניין מדוֹרהּ או בכל ענין רכושי ממוני אחר והציע הסדרים הוגנים וראויים - הינו שימוש ציני". השופט הסתמך על עקרון תום הלב, התופס יותר ויותר מקום מרכזי בשיקולים של שופטים בפסקי הדין. בפשטות קובע עיקרון זה שאנשים צריכים להתנהג זה כלפי זה בהגינות גם כשהם מצויים ביחסי יריבות. השופט כהן גם ציטט מדבריו של נשיא בית-המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק, לפיהם תום הלב אינו דורש שהצדדים יהיו מלאכים זה לזה. תום הלב מבקש למנוע מציאות שבה אדם לאדם זאב. "דרישתו של עיקרון תום הלב הינה כי אדם לאדם - אדם".
בפסק הדין הניח השופט שבית-הדין הרבני יבטל בעתיד את הצו למדור ספציפי, ואז יפורק השיתוף בביתם של הצדדים, בעל כורחה של הנתבעת. ומה יקרה עד אז? עד אז, המשיך השופט, "נגרמות לצדדים הוצאות כבדות ומיותרות על ניהול המשפטים ביניהם וחומת השנאה המאיימת לשלול מהם אף את ההנאות של הורות משותפת וסבאות משותפת גובהת, מעצימה ומתרחבת למימדים שלא יאפשרו כל דרך חזרה ליחסים שפויים ומקובלים השוררים בין אנשים שהמר להם גורלם ולא זכו להזדקן יחדיו עם אהוב נעוריהם".
הנשמה מלאכותית לנישואים שגוועו?
כמה מילים על "צו למדור ספציפי". נשים המעוניינות למנוע את מכירת דירתם לדרישת הבעל, פונות לבית-הדין הרבני בתביעת מזונות ובתביעה לשלום בית ועותרות למתן הצו הזה. הוא קרוי גם "מדור ייחודי". לעתים קרובות בקשתן מתקבלת מיד, ללא דיון, וכשמבקש הבעל לבטלו, מתבררות העובדות.
אם משתכנעים הדיינים שהבעל רוצה להתגרש בגלל אשה אחרת או בנסיבות הנראות להם לא צודקות - הם ישאירו את הצו על כנו. אבל אם נוכחים הדיינים שהאשה אינה כנה בתביעתה לשלום בית, הם יבטלו בדרך כלל את הצו. ברוח זו כתב הדיין הרב שלמה דיכובסקי במקרה אחד (תיק 816934–51–1) על בקשות של נשים למתן צו למדור ספציפי:
"בתי-הדין עושים שימוש ב'נשק' זה כחלק מריב מירוץ הסמכויות שבינם לבתי המשפט. הדבר אינו יאה, אבל במציאות המשפטית המאוד לא הגיונית של שתי ערכאות העוסקות בחיי המשפחה ומתנגשות ביניהן לעיתים קרובות אולי אין מנוס מכך. בכל מקרה, לדעתי אין לעשות שימוש בצו זה כאשר הנישואים הגיעו לסופם והמחלוקת בין הצדדים היא על תנאי הגירושים" .
כך כתב גם הרב ישראל לאו בפסק דין שנתן (תיק 02887447–21): "נישואים שהגיעו לקיצם, ולא משנה באשמת מי, אין אנו עוסקים בהחייאת מתים, ואין טעם לתת 'הנשמה מלאכותית' לנישואים שגוועו".
