המופלטה נתקעת בגרון

הנה זה קורה שוב: מהדורות החדשות מזדרזות לפנות מקום לאייטם המימונה התורן, כתבים נשלחים לחפש מרוקאים חוגגים בלבוש מסורתי, לקושש מעט אקזוטיקה. הרי בלי כפתן וגלימה מרוקאית זה לא זה. ואז הם עטים עליהם, רוכנים מעל שולחן מלא עוגיות, טועמים מופלטה; מחמיאים לבעלת הבית תוך שהם מחלצים את הטון הכי עממי שיכלו לגייס:

- "כמה זמן את עובדת על זה"?

- "כל החג".

- "מה יש על השולחן"?

- "עוגיות שקדים, אגוזים, שומשום".

- "כמה מוזמנים"?

- "כמה מאות, אבל כל מי שרוצה מוזמן".

הכתבים טועמים, מפליטים משהו על הדיאטה וממשיכים. עד השנה הבאה.

כמו חגיגות המימונה, גם הסיקור הקבוע שלה מתנהל לפי כל כללי הטקס, שנה אחרי שנה, באותה אדיקות של תקליט שרוט; אותם טקסטים מוכנים מראש, אותה דרמה שחוזרת על עצמה. יש מי שניצלו את הארוע כדי לעורר דיון על אפליה בחברה הישראלית, על פערים וסטריאוטיפים, ערכו תחקירים נוקבים וראיינו חוקרים מזרחים. אבל הערוצים המסחריים נשארו רק במחוזות הפולקלור.

אין שום רע במופלטות, אבל יש כל כך הרבה דברים מעוררי דיון בשאלה המזרחית בישראל. אז למה נצמדים רק למופלטות? האם יכול להיות שהטלוויזיה צריכה את המימונה לא פחות מאשר החוגגים עצמם?

הבעיה היא כמובן עם אופי הסיקור של המימונה ולא עם המימונה עצמה, שנחגגת כבר שנים בהמון בתים ומביאה הרבה שמחה וסוכרים לחוגגיה, בלי שום קשר לשאלה האם מדינת ישראל צופה בה או לא. לעומת זאת, הסיקור שלה גורם למופלטה להיתקע קצת בגרון.

כמזרחית דור שלישי וכמי שבאה מתחום התקשורת, קשה להתחמק מתחושת אי נוחות קלה מול הסיקור הזה, שעושה רדוקציה של המזרחיות לפולקלור, לאוכל ולמוזיקה; זהו סיקור שממשיך להציג את המזרחיות כ"אתניות" היחידה, לחפש את "המזרחים המסורתיים" ולהתביית עליהם כטיל מונחה מטרה; זהו סיקור שממשיך לשאול את החוגגים שאלות על סוגי עוגיות, במקום לדון בשאלות האמיתיות – אולי כי הן קשות יותר. שאלות על אפליה, פערים, סטריאוטיפים שמתקיימים גם בדור השלישי, וייצוגים נלעגים של דמויות מזרחיות בתוכניות בידור.

אז נכון, יש מי שמוצאים נקודת זכות בכך שהמימונה עברה לזירה הציבורית, ומאז שנות ה-70 נחגגת בראש חוצות. מצד שני, המימונה עברה מאז גם פוליטיזציה, והיא מצטלמת טוב, אולי טוב מדי, רצוי בצירוף ח"כ תורן שמתפעל מהאוכל ומשבח את העדה על תרומתה "ליישוב הארץ ולהגנה על גבולותיה" (ע"ע ברכות אבי דיכטר במודעה הרשמית לחגיגות המימונה).

אבל 30 ומשהו שנה מאז שהפכה המימונה לאירוע ציבורי, אולי כבר הגיע הזמן לשאול את השאלות הקשות: מי מרוויח מההיצמדות הזאת למופלטות? ולא שמופלטות זה לא טעים, אבל למה נדבקים דווקא למופע של המזרחי הפולקלוריסטי החם והשמח בחלקו, בשעה שבמרחב הציבורי הישראלי מתנהלים כל כך הרבה דיונים ערים על מזרחיות בישראל? מי מתעקש לייצר שוב ושוב דווקא את הדרמה הזאת, בשעה שבאותו זמן מתחוללת גם דרמה אחרת, חשובה לא פחות, כמו למשל זו שמיוצרת בידי ארגונים כדוגמת הקשת הדמוקרטית המזרחית, או מרכז תמורה למניעת אפליה (שמבקש להתמודד מבחינה משפטית עם מקרים של אפליה בכניסה למועדונים או אפליה בקבלה לעבודה של מזרחים בשל שמם)? ובכלל, איך זה שבמקום לדבר עם המזרחים על פערים וגזענות, הטלוויזיה ממשיכה לדבר איתם על סוגי עוגיות?

נראה שההסבר היחיד לכך הוא שהטלוויזיה הישראלית בעצמה התמכרה למופלטות. המימונה הפכה למופע שהטלוויזיה אינה יכולה בלעדיו, לא כל כך מתוך פלורליזם ורב תרבותיות, אלא מתוך נטייה להשטיח את הדיון האמיתי. כך מתאפשר לה לצמצם את המזרחיות לאוכל ולקולולו, משהו פוטוגני ו"אתני" שמצטלם טוב, וזהו.

אבל ההפסד הוא של כולנו; בכך הטלוויזיה מפספסת דרמה אחרת, חיה ובועטת, של מזרחים בישראל, שבה אלפי אנשים פרטיים, וגם תנועות שינוי וארגונים חברתיים, מאתגרים ומעלים שאלות מהותיות על גזענות שנוגעות לחברה הישראלית עצמה, ולא רק למזרחים שבתוכה. דרמה שבתוכה מזרחים מציעים הרבה יותר מאשר תופינים ועוגיות. אפילו יותר מאשר מופלטות.

פוריה גל, עיתונאית. דוקטורנטית בחוג לפרשנות ותרבות באוניברסיטת בר אילן