ווטרלו: בירה עם ניצחון

עבר הפסח, ואיתו ההכרח לשתות רק את מיץ הענבים המותסס ההוא, יין. עכשיו אפשר לדבר שוב על בירה, ולא סתם בירה, אלא על "בירה הניצחון". זה נשמע כמו שם של איזו בירה ישראלית משנות האופוריה של 67', נכון? אז לא, לא ממש, ואפילו לא קרוב. מדובר דווקא בבירה בלגית, עם שורשים במאה ה-15 וסיפור מימי נפוליאון העליזים. סוף ימיו, יש לומר. אבל בואו לא נקדים את המאוחר. נספר משהו על הקשר האמיץ שבין בירה וקרבות, ודרכו נגיע גם לבירה הבלגית המדוברת: ווטרלו.

בירה היא משקה עמוס דברים טובים. בין השאר יש בה מים, שאין חולק על חשיבותם; צורן (סיליקון), שאנחנו צריכים לבניית עצמות; סיבים, שטובים לעיכול, סוכרים, שנותנים אנרגיה, וגם אלכוהול. האחרון הופך אותנו אמיצים - אם שותים ממנו רק קצת יותר מדי, וטיפשים - אם שותים ממנו קצת הרבה יותר מדי.

כידוע, המרחק בין אומץ וטיפשות הוא לא גדול, ואת העניין הזה הכירו וידעו גם פעם. לכן לא היססו למזוג ולתת בירה (או אלכוהול אחר, אם היה בסביבה) לחיילים לפני קרבות, ולעתים גם אחריהם. ידוע למשל הסיפור על אותו קצין בריטי פצוע, שהושבה נפשו על כוס בירה גינס, ממש לאחר קרב ווטרלו: "הבירה הצילה את חיי!" כתב אותו קצין במכתב הביתה, והסיפור שלו הופיע הרבה יותר מאוחר, במודעה לבירה, בשנת 1930. במלחמת העולם השנייה חשב צ'רצ'יל להטיל על ה-RAF "להפציץ" את החיילים האנגלים בחביות של בירה, כדי לשמור על רוחם.

אבל מסתבר שב-1815, באותו קרב גדול ששינה את פני ההיסטוריה, לא היתה רק בירה אחת שחולקה לחיילים ולקצינים: היתה גם בירה ווטרלו – בירה בלגית שזהו שמה, והיא מיוצרת על פי מתכון ומסורת הימים ההם. היא יוצרה במקור על ידי מבשלה שהוקמה בשנת 1456 בשם Brasserie du Marché ("מבשלת השוק") ב-Braine-L’Alleud, כפר בלגי שקרב ווטרלו התרחש ממש לפתחו. למעשה, בית החולים שדה של בעלות הברית של אז - אנגליה, בלגיה והולנד - שכן בכנסייה של הכפר. בסוף אותו יום עקוב מדם, שבו נהרגו עשרות אלפי חיילים, יצא הבעלים של המבשלה וחילק מהבירה שלו לחיילים ולקצינים, לחגוג את תבוסתם של הצרפתים.

"ניצחון!" שאגו הכל, ובמיוחד מי מהמקומיים שהעסקים שלהם נצלו מבזיזה - וכך קיבלה הבירה את שמה.

המבשלה כבר לא קיימת. את הבירה מייצרת מבשלה משפחתית אחרת - בראסרי דו בוק, שמייצרת כמה סוגים של בירה בלגית מסורתית. אני לא בטוח שהיתה זאת בדיוק הווטרלו עצמה שחולקה לשורדי הקרב, אבל אם חולקה שם בירה, יש להניח שהיא היתה דומה מאוד, אם לא זהה: כבדה, עשירה וכהה, די כהילה ומרוכזת. הבירות האלו - איילים כבדים ופירותיים - היו אלה שהוקצו לבכירי הנזירים והכנסייה, לשועים ולמכובדים, בגלל האיכויות התזונתיות שלהן, יותר מכל דבר אחר.

לשתות בגביע (צילום: שגיא קופר)

מבלגיה - לישראל

לארץ הגיעו שני הסוגים של הבירה (יבואן: גילס קפה). הסוג הראשון הוא הבלונד, טריפל (בירה בהירה בריכוז "משולש") עם 7.5% אלכוהול, והשני הוא הדארק – 8.5% אלכוהול. שניהם בבקבוקים שמנמנים, נמוכים, מסורתיים מאוד.

הווטרלו בלונד היא חביבה להפליא, רכה ועסיסית. למרות אחוז האלכוהול הגבוה יחסית, היא לא מתוקה וכבדה מאוד, אלא יותר יבשה. יותר בירה לאחר צהריים, מאשר בירת חורף אימתנית לימים קרים. שילוב עם סושי יהיה כאן מעניין מאוד.

הווטרלו דארק, החוּמה, מוגדרת כ"דובל" (בירה בריכוז "כפול", שמבוססת על סוגי לתת חומים יותר וכהים). כאן הטעמים יותר לחמיים, כבדים ומתקתקים. בירה "לשבת עליה", עם גבינות טובות, מתיישנות, על לחם שיפון חמצמץ.

את שני סוגי הבירה יש לשתות בכוסות רחבות יחסית; גביעים ממש. עם הבירה הגיעו גם הגביעים המסורתיים שלה: גביעי חרס אפורים, פשוטים למראה. הגביעים האלה, שעליהם הכיתוב Waterloo 1815, שימשו את בעל המבשלה להגיש את הבירה שלו לחיילים, במקום ובזמן שבו היא הפכה לחלק מההיסטוריה.

בארץ יש להשיג בבקבוקי 330 מ"ל ו-750 מ"ל, ובכמה נקודות מזיגה גם מהחבית, בגביעי החרס. שליש כזה בטמפל בר, למשל, יעלה לכם 33 ש"ח.

שגיא קופר עורך את אתר היין והאלכוהול "בקבוק "