השתקה מסוכנת בשם "הביטחון"

מי שרצה לדעת, כבר יודע. במרחק הקלקה אחת מן הטור הזה, שבו אי אפשר לכתוב דבר על פרטי הפרשה הבטחונית-משפטית-צנזוריאלית התורנית, הכל באוויר: מסמכים, השתלשלות עניינים, שמות המעורבים ומה אירע לזכויותיהם כבני אדם ואזרחים ומדוע, ובניגוד גמור לרצונה של הצנזורה שלא נדע כלל. ויש עוד, למי שמתאמץ להקליק פעמיים או שלוש ולהגיע ל"מקורות זרים" שאיש עדיין לא הכחיש את דיווחיהם.

נצחונה של הרשת על פני צו איסור הפרסום, שעליו כמובן נוסף עוד צו האוסר לפרסם את דבר קיומו של צו איסור פרסום, הוא ניצחון חד, ברור ומכריע הפעם. מערכת הביטחון על זרועותיה הארוכות והתמנוניות כבר לא יכולה לחגוג את הישגי ההשתקה הכוחנית שלה נגד כוחות האופל המדומים, מהרסי ישראל ומחריביה הללו, הנחושים לספר ליושבים בציון מה קורה בחצר האחורית שלהם.

צנזורה צבאית ובטחונית היא הכרח בל יגונה גם במשטרים הדמוקרטיים ביותר, וגם בהם היא מתמודדת בשלומיאליות נגד נטייתם של בני אדם לממש את זכותם לדעת. הפרשה הנוכחית רק מחדדת את בעיית גבולות הצנזורה: האם באמת הושתקה העיתונות בישראל בשל פגיעה אפשרית בביטחון המדינה, או שמא מדובר במאמץ אדיר לטייח פעולות ומעשים שכשרותם, חוקיותם ומוסריותם מוטלת בספק?

לא צריך להיות עוכר ישראל עם תעודות כדי לשאול את השאלה המכרעת הזאת. די בהתבוננות שטחית בנסיונות השתקה מן העבר. בשני ארועים כשנפרצו חומות השתיקה, התגלו בעיקר נסיונות טיוח כאלה.

פרשת קו 300 היא ללא ספק כישלון צנזוריאלי צורב. הזרועות והמערכת לא רצו שתדעו כי בחורינו המצויינים מוכנים לשמש כתליינים לעת מצוא, וכי ביצעו מה שאפשר לקרוא לו הוצאה להורג ללא משפט, אם המילה "רצח" מרתיעה אתכם, ואם המלים "סיכול ממוקד" כבר לא גורמות לכם לתחושת קבס קשה. מה שהוכח ללא ספק הוא, שהחלטתה של המערכת לא היתה קשורה בחשש כלשהו לפגיעה בביטחון המדינה, ולעומת זאת היא יצאה מגדרה כדי להגן על מי שסרחו, אפילו אם עשו זאת בסמכות וברשות הממונים עליהם – רשות שלא יכולה היתה להכשיר את המעשה.

פרשת משפטו של תא"ל יצחק יעקב ב-2001, היתה נסיון נוסף להציל את יוקרתה של המערכת מפני ההיסטריה שתקפה אותה-עצמה, כשייחסה לאיש עבירות של פגיעה בביטחון המדינה המחייבות מאסר עולם. המשפט הסתיים בכך שנגזרו על תא"ל יעקב שנתיים מאסר על תנאי. הפער בין ההיסטריה לתוצאה הסופית טושטש והוסתר באמצעים שלא היו מביישים את קוריאה הצפונית, ועיקרם – הסתרת המידע על עצם קיום הפרשה, עד שכבר אי אפשר היה עוד להסתיר. גם לא את הערווה.

כוח משחית וכוח כמעט-אבסולוטי עלולים להשחית באופן כמעט-אבסולוטי. דברי הימים של הצנזורה בישראל רצופים במקרים נוספים של שימוש לרעה בכוח ובסמכות, ואין כמו רשת האינטרנט כדי לחשוף את החשש שמא גם בפרשה הנוכחית אירע דבר דומה: נסיון להסתיר מידע על פעולות ומעשים שמוסריותם ואולי אפילו חוקיותם שנויים במחלוקת.

צריך רק לקוות שהצנזורה תוכל להבין את איוולתה בעצמה, בטרם יקבע בית המשפט שיש להסיר את הצווים – בעיקר מטעמים פרקטיים. בינתיים, כל עוד נסיונות ההשתקה נמשכים, הנפגעים הם לא רק המעורבים הישירים בפרשה, אלא גם הצנזורה עצמה: קשה מאוד להמשיך ולהאמין בנקיון כפיה, בסבירות הליכותיה ובעיקר במאמציה להצדיק את פעולותיה בצמד המלים המקודשות "ביטחון המדינה".