בכייה לדורות

פרופ' יולנדה גמפל היא פסיכואנליטיקאית ופרופסור בדימוס בחוג לפסיכולוגיה ובתוכנית לפסיכותרפיה בבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב, ועיקר מחקרה בטיפול בילדים.

בספרה "ההורים שחיים דרכי" עומדת התזה לפיה ניצולי השואה העבירו את מוראותיה לדור השני והשלישי, לא רק באופן מילולי אלא גם בדרכים שאי אפשר להצביע עליהן באמצעים המקובלים

1. ה"היעדרויות" של מירב והלא-נאמר של אביה

אני לא רוצה להיות גדר חשמלית בגטו ורשה, החיילים שמים שם ילדים; אם הילדים ייגעו בגדר, הם יתחשמלו וימותו.

בשנות ה-70 הייתי עדיין אנליטיקאית לא מנוסה. הייתה לי מטופלת בשם ליאורה, צעירה בת עשרים וחמש שהוריה עברו את השואה. היא חשה שחייהם מלאים סודות שהייתה רוצה לגלות, אבל בה בעת לא רצתה לדעת דבר. הסירוב הזה עיכב את האסוציאציות החופשיות ההכרחיות לכל עבודה אנליטית, והאנליזה של ליאורה נקלעה לפיכך למבוי סתום.

גמפל. זוועות שעוברות לא רק במילים

אני עצמי, לאמיתו של דבר, לא רציתי לדעת דבר על ההיסטוריה של השואה. באותה תקופה עבדתי בשירות הפסיכיאטרי של בית החולים תל-השומר ברמת גן. פרופסור קולצר, הוא עצמו ניצול, ביקש ממני יום אחד לקחת על עצמי את הטיפול במטופלת, שעל פי דבריו יכולתי לעזור לה מאוד. היא הייתה מאושפזת בשל התקף דיכאון פסיכוטי, שהתעורר בעקבות עזיבת בתה האחרונה את הבית. האישה הזאת הייתה באושוויץ כנערה מתבגרת. תשובתי, אני מבחינה בכך היום, הייתה בוסרית ומלאת חרדה:

"אי אפשר לחולל שינוי לגבי משהו מוחשי כל כך כמו אושוויץ".

הפרופסור הביט בי בעצב:

"את לא מבינה עדיין כלום".

כעבור חודשים אחדים קיבלתי לייעוץ ילדה בת שבע, מירב, שאביה היה ילד בשואה; הוא עצמו היה בן שבע כשהגיע לגטו ורשה. מירב, בעוצמת מצוקתה ובדרישתה לדעת, אפשרה לי להתעמת עם אכזריות השואה ועם השלכותיה. באופן כללי, ילדים קרובים יותר מאיתנו ללא-מודע שלהם. הם שומרים על מגע עם השאלות הקיומיות, כל עוד החינוך, בית הספר, המבוגרים, לא כולאים אותם בתוך תשובות מוכנות מראש.

יש להם אומץ לחקור בפשטות את המסתורין ואת הלא-נודע. אם אנו מניחים להם להנחות אותנו, הם עשויים לקרב אותנו לידיעה החומקת מאיתנו, המבוגרים, משום שאנו פוחדים להתעמת עם האפלה. עבורי, כל תגלית שהובילה לשינוי, ליצירה משמעותית בעבודתי, הייתה קשורה במפגש עם ילד. מירב אפשרה לי לפתוח את לבי, ולחשוב באופן מעמיק יותר על המציאות של אושוויץ, ועל האופן שבו היא מועברת. האנליזה של ליאורה נחלצה אז מהמבוי הסתום שהייתה נתונה בו...

עבור אלה שסבלו בעצמם את אימי המחנות, הסצנות עדיין מציאותיות, קונקרטיות, נחווֹת בגוף. הדימוי שהם שומרים משם, הטראומה שנותרה, מעידים על התנסות גופנית, על תפיסה חושית. הסצנות הטראומטיות הללו, שהניצולים מעבירים באופן לא-מודע, נרשמות בעולמם הדמיוני של ילדיהם בצורה חריפה ומערערת. הטראומה שחוו ההורים, באופן ישיר, הופכת למציאות טראומטית פנטזמטית אצל הדור הבא.

מירב בת השבע מפגינה הפרעות בזיכרון ובמודעות, סובלת מאובדני זיכרון ו"היעדרויות". ההיעדרויות הללו מתרחשות בעיקר בבית הספר, ומדאיגות מאוד את סביבתה. לפי אמה, כשהילדה מתעוררת מהן, נדמה שהיא מגיחה ממציאות אחרת.

כאשר מירב, ילדה שחורת שיער, עדינה ויפה, מגיעה לייעוץ עם אמה, האֵם מספרת קודם כול כמה פרטים מההיסטוריה המשפחתית. בעלה, יוצא פולין, הגיע לארץ בגיל צעיר מאוד. היא עצמה עלתה לישראל זמן קצר לפני נישואיה. בהמשך נוגע הריאיון להתפתחותה של בתם הצעירה מירב, בחיי היומיום, בילדים האחרים, במחלות ובמקרי מוות שאירעו לאחרונה בסביבה הקרובה.

האֵם חשה אשמה על כך שבמידה מסוימת נטשה את משפחתה במהלך שמונה-עשר החודשים האחרונים. הוריה התאשפזו בבתי חולים שונים והיא הייתה עסוקה מאוד בטיפול בהם, עד למותם לפני חודשים אחדים.

מירב עוקבת בתשומת לב רבה אחר כל חילופי הדברים הללו, אך אינה מתערבת. היא רצינית, ואינה נראית מבוהלת ואף לא מדוכאת. אני מבקשת מהאם להשאיר אותנו לבד. מירב ואני מקיימות כעת דו-שיח בעזרת "משחק הקשקושים", משחק המעורר שאלות ופרשנויות. ובתשובה לשאלה שהוצגה בסוף המפגש, מירב עונה: "אני לא רוצה להיות גדר חשמלית בגטו ורשה, החיילים שמים שם ילדים; אם הילדים ייגעו בגדר, הם יתחשמלו וימותו".

המילים הללו טורדות את מנוחתי. אני חשה שמשמעותן חורגת מעבר לערכן הדיאגנוסטי המצומצם. האם התשובה הזאת היא ביטוי של אלימות טראומטית, המכוסה בדרך כלל ב"היעדרויות", ושנחשפה היום בייעוץ? האם זו דרך שמצאה מירב כדי להראות לי היבט של עצמה שמישהו אחר הפקיד אצלה? נדמה שמירב מבקשת שתוקדש תשומת לב למחשבות שאינן בתחום ידיעותיה המודעות.

האם המחשבות הללו מגלמות בתוכן אפשרויות מבעיתות כל כך עד שהיא מבכרת להיעדר ולא להיחשף אליהן? נדמה שהיא מאיצה בי למצוא במהירות תשובה לתעלומה שחומקת ממנה. אני מבחינה כעת בתנועה של העברה נגדית מצדי כמטפלת: מולי תעלומה, שאני מנחשת כי היא קשורה בסוד משפחתי גלוי מאוד, ואני חשה תחושת סכנה המושלכת עלי, תחושה המעוררת אותי לפתור את החידה.

אני מחליטה לאמת את ההשערה שלי בנוגע לסיפור המשפחתי. האב, אף שזומן, לא בא לפגישה הבאה, וזו מתקיימת אפוא בנוכחות האם בלבד. אני מספרת לה על תשובה של מירב בפגישתנו הראשונה, ושואלת אותה אם תוכל לעזור לי להבין אותה. מופתעת וחרדה, היא אומרת: "במהלך ילדותו, בזמן מלחמת העולם השנייה, בעלי היה כלוא בגטו ורשה ולאחר מכן במחנה ריכוז. אבל לא דיברנו על כך מעולם עם הילדים. מאין היא יודעת? בעלי אומר תמיד שהגיע צעיר מאוד לארץ, ואיש אינו מציג לו אף פעם שאלות על עברו".

האב אינו יכול להשתתף בפגישות הטיפוליות הבאות, בשל מצב בריאותו, אבל הוא מרשה לאשתו לספר לבתם כל מה שהיא יודעת. הילדה, אמה ואני עובדות אפוא על הקשר בין ה"היעדרויות" שלה ובין סיפורו של אביה, שהיא שומעת כעת לראשונה. אט אט מגלה הילדונת שמשהו חבוי בה, משהו שאינו שייך לה: חלק מילדותו הטרגית של אביה. מכאן ואילך, היעדרויותיה נעלמות בהדרגה.

כעבור חמש שנים ביקש האב להיפגש איתי, בנוכחות בתו. הוא ביקש לעבור יחד איתה (היא הייתה אז בת שתים-עשרה) את אותה דרך שעברה איתה אמה, כלומר לדבר על שורשיו ועל ילדותו. קיימנו שלוש פגישות, ובמהלכן הוא חיכה לשאלות של בתו וענה עליהן.

באחד המפגשים הללו אמר כי לנוכח ילדותו, יש לו תחושה שהוא נתקל בקיר גדול שאינו יכול לעבור, שמעבר לו אינו יכול לראות דבר. ובסופו של דבר, תשובותיו נותרו עובדתיות בלבד. הוא היה מודע לכך שאינו יכול להרחיק מעבר לכך, לפי שעה. אולי, אמר, נוכל לשוב ולהיפגש כעבור זמן-מה, כדי לחדש את הדו-שיח עם בתו, ומעבר לכך – עם ילדותו שלו.

האמנזיה ממשית כאשר מה שנשכח מאבד את ממשותו. אמנזיה, או העדר, הם תופעות המעמידות את מי שסובל מהן מול התמוטטות, מול רִיק, מול אי-קיום. החזרתיות היא ממקור בלתי-מודע, היא תופעה בלתי נשלטת; היא יוצרת

נוכחות עיקשת וקבועה. מה שמירב והאב לא רצו לזכור, הנציח את עצמו באופן טורדני.

עם זאת, במהלך עבודה טיפולית ניתן לצפות בדו-קיום פרדוקסלי, בין היעדרויות ואמנזיה ובין חזרה. להיעדרות, בעצם עיקשותה, יש אפקט של חזרה; ואילו החזרה האינסופית, האוטומטית, מביאה להיעדרות של האחר, מהעולם, מהחיים עצמם.

עם זאת, מתברר שהחזרה הכרחית, שכן היא מבטיחה מגע עם היבטים מסוימים של העצמי שהודחקו, הוכחשו, נשכחו, ונעשו באופן מסוים "נעדרים". היבטים אלה קשורים ברגעים טראומטיים של מצוקה עצומה. בה בעת, החזרה הכפייתית עשויה להתגלות כניצוץ של דבר-מה שנותר חי, שרוצה לפרוץ החוצה, ושמבקש תשובה, את התשובה ה"אמיתית".

בנוגע למירב, הרי שבאופן עקיף, באמצעות הסימפטום שלה ("היעדרויות חוזרות"), היא לקחה על עצמה באופן לא-מודע את מצוקת האב הבלתי מדוברת, שמקורה בשואה. כך היא העמידה אותנו בפני מה שהשואה גרמה לאביה, כמו לכל אלה שהיו אז ילדים או מתבגרים.

מתוך "ההורים שחיים דרכי", מאת יולנדה גמפל, מצרפתית: תהילה מישור. 188 עמ', כתר