הינשוף הבודד של השירה

לפני חמש שנים מת בחטף המשורר והמהפכן, מקסים גילן. מילותיו של מקסים שנחרתו בי היו אלה ששמעתי ממנו יום לפני מותו: "המאבק בדיכוי הוא בלתי פוסק". זה היה בהתרועעות בית-קפה של כמה כותבים מכתב העת "עמדה".

מקסים הצליף מוסר בסופר יחזקאל רחמים, והפציר בו לא לשתף פעולה עם התקשורת. המשורר אריק א' אמר

לו בתום המפגש: "מקסים, היום היית במיטבך, אתה יותר צעיר מכולנו". מקסים ששנא מחמאות נעלב והפטיר: "מה, מקסים זה קוריוז?"

כינויו של מקסים את יונתן רטוש יפה לא פחות גם לגביו: "מרטש המסגרות והדינים". מקסים גם היטיב לרטש את הנוהג של משוררים להיכבות בגיל צעיר. הספר האחרון שהוציא בחייו "בבית קורס" בהחלט לא נפל מספריו הקודמים. מקסים שאהב להתפאר בכיבושיו המיניים, כתב בו שיר חשבון נפש כן ואמיץ ממרום גילו ובדידותו.

"אני הינשוף הבודד, מחור הגזע העלי, בין עלים/ מתייבשים/ שר לזוגיות./ לא לדביקה, לאנוכית, לרעת הלשון ויבשת הכוס/ כי אם לזוגיות של ראש וגוף, לקשרים הנשארים/ רעננים/ בקץ חמישים שנה של הרגלים ועייפות הדדית./ בעברית:/ אני שר לזוגות שהיו כאלה/ לפלא/ של קשרים שנשארים/ אחרי שהלך הצורך בילדים/ הרעב התאוותני לזלילה חושנית/ ואפילו היכולת השכלית/ להבין את הזולת, במבט/ מטה-מלה, מעלה-מטה/ אני שר למה שלא ידעת/ בגיל שלושים. למלים/ שלא יצאו אז מפיך כי לא השכלת לדעת/ וכיום/ כבר אי אפשר להגיד/ לא בטעות ולא במזיד...".

גילן. האם התחרט קצת על דרכו?

מקסים המהפכן שלעג בימים לכל מוסר מיני, עורך העיתון הפרובוקטיבי בפורנוגרפיותו "בול", מי ששורר על הזונה הקיטעת מפריז, הפוליאמורי שהיה נוהג להטיח במי שהרהר למסד את קשרו "הפכת לשמוק בורגני" - דווקא מגיע לאחד משיאיו הפואטיים עם חרטה על דרכו. וזאת בשיר שתוכנו יכול להיחשב לקונצנזוס - הסדין האדום בעיני מקסים.

חסר בושה לנצח

מקסים שאיבד מחינו כמהפכן בעיני מכריו ובעיקר צייקניו כאשר ניאות לקבל את פרס ראש הממשלה מחמת ירידתו מנכסיו החומריים העלובים, דווקא מתעלה לגבהים הפואטיים עם הדה-רדיקליזציה שלו. נראה שגם מה שסייע לכשרונו של מקסים הוא שגם בזקנתו לא איבד את תכונת חוסר הבושה. בחוסר בושתו, אומצו וכנותו מקסים היה "משורר שבמשוררים".

נראה שבזקנתו העצמאות הפואטית צורנית של מקסים התגברה, ומקסים היה למשוחרר מדוגמת אנטי-דוגמת אלתרמן. אנו יכולים למצוא אצל מקסים, שניחן באוזן פנימית טובה להנגין, אפילו שירה שקולה, חרוזה ומבויתת. שיר יפה אחר שמבטא את עולמו הרוחני הוא שיר שבח לאיש הסיירת: "הטייס המפציץ ממטוס ומסוק/ התותחן המפגיז אזרחים מרחוק/ מוגי לב הם בני בלע, בני עיט, בני שמוק/ אך איש הסיירת נוהג לו אחרת/ וצנחן שם דמו כמו קלף על שולחן// כאיש השורה פוגש חזבלה/ זהו קרב בלי חמלה, זוהי אש מלחמה/ כמיטבה – כלומר גריעותה:/ פנים אל פנים וסכין אל סכין./ שפיכת המעיין וריסוק הרגליים/ על ידי המוקש באים כאן שניים-שניים. ..."

השקפת עולמו של מקסים גילן היתה נטועה במוסר אבירים, והוא יכול בשירו בנשימה אחת הן לגנות פשעי מלחמה והן להתלהב ממלחמה, ובלבד שיישמרו בה עקרונות האבירות. מקסים היה רואה עצמו כ"פידלגו" וכך גם יעץ לאחרים לנהוג.

בצעירותו מקסים היה פשיסטן חתרן בלח"י, והפך את עורו הפוליטי עד כדי כך שניתק את קשריו עם ערפאת במחאה על פשרנותו ב"הסכם הכניעה אוסלו" (וגם על כך נמלך). את המהפך מקסים הסביר בכך שבאחת הפעמים שבהן נכלא, ראה כיצד השב"כ מענה אדם ערבי.

מוסר האצילים הוא ימני ושמאלני

נראה שהן השקפת עולמו הימנית רדיקלית והן השקפת עולמו השמאלנית רדיקלית היו מעוגנות קודם כל במה

שניטשה כינה "מוסר האצילים". מקסים, שהיה חלק מחבורה שמרדה בשירה הרומנטית אלתרמנית מתוך כוונה להחליפה בשירה מודרניסטית, היה למעשה בהיבטים משמעותיים רומנטיקן מובהק בערכיו.

לכן גם לא פסו ממנו המיליטנטיות, ההערצה הרומנטית למי שיילחם על אמונתו אשר תהיה לצד בוז ותוכחה לכל מי שיעשה שקר זוטא בנפשו, ואף כמה שאריות פשיסטיות. וזאת גם לאחר שהפך לאדם חותר תחת דיכוי. דומני, כי דבר זה מאפיין גם את בני דורו האחרים שהיו לאבות השמאל הרדיקלי בישראל.

את רשימה זו לזכר מקסים ארשה לעצמי לחתום בשיר שכתבתי בסמוך לאחר מותו ושהתפרסם בכתב העת עמדה:

זְעַק, מַקְסִים/ לֹא עֶת מָוֶת הִיא. חוֹמוֹת/ הַכִּבּוּשׁ עוֹדָן עַל צַוַּאר יְלָדִים. הָאָדָם/ שֵׁנּוֹלַד בְּשָעָה שֶׁעָזַבְתָּ יְדֻכָּא/ מִבְּלִי שֶׁתִּמְחֶה אַף לֹא פַעַם אַחַת.

אורי וייס הוא משפטן, כלכלן ומשורר