די למטרוסקסואל המזרחי

אין חדש בכך שהמטרוסקסואליות המזרחית היא תופעה. משלומי סרנגה, שפירסם מכון להורדת שער, עד חיים רביבו שפירסם תחתונים, מאייל גולן שמוריד שערות ומושח קרמים (ומצהיר על כך מעל דפי העיתונות), עד קובי פרץ שבהופעה המדוברת שלו בהיכל נוקיה לבש חליפת כסף נוצצת.

עם זאת, רוחב ההיקף של התופעה עומד ביחס הפוך למשמעותה. במילים אחרות, אייקון מזרחי בחברה קפיטליסטית, המזוהה עם מוצר צריכה כלשהו ומשמש הוא עצמו מוצר כזה, מבטא, למרבה הצער, לא כלום במישור האמנותי. בכתבה מ-2002 באתר salon, כתב העיתונאי הבריטי מרק סימפסון כי כדי להגדיר מטרוסקסואל, כמו במקרה של דיוויד בקהאם למשל, הנערץ הן על-ידי נשים והן על ידי גברים - מדובר באדם שלא בטוח בזהותו, ולכן, מטפח את דימויו העצמי.

במילים אחרות, זהו אדם שמבקש שיביטו בו, כאילו היה מוצר. הסיבה היא שזאת הדרך היחידה המעניקה לו - ובהקשר הזה, אולי גם לזמרים המזרחיים המטרוסקסואליים, שנעים בין רצון קפיטליסטי לפוצץ את המכה הגדולה לבין תחושת נחיתות סמויה - תחושה של קיום בעולם.

אייל גולן וחיים רביבו. אין בזה רע? (צילום: קרן נתנזון)

לא ממש. לתופעת המטרוסקסואליות המזרחית, כפי שמייצגים אותה זמרים מזרחיים לא מעטים, יש קיום רק כמוצר מושך עין המבוסס על דימויים סותרים. כלומר, על דימוי של מזרחי, המזוהה בחברה עם סטריאוטיפים של ישירות ומוחצנות בוטה, שמפגין במקביל דימוי סותר של מעודנות, עד גבול הנשיות.

הדימויים הסותרים האלה מגולמים בכפיפה אחת במוצר שמפרסם האייקון המזרחי (למשל, הבושם E.Go של אייל גולן), או בו עצמו המשווק כמוצר, והם מושכים את תשומת הלב. כך, שבסיכומו של דבר, לפנינו לא עומד זמר המציג יצירה אמנותית, אלא מוצר, גם אם מוצר משמח ומשחרר, מה שמסביר מדוע קונה אותו ציבור מאזינים לא קטן ממוצא אשכנזי דווקא.

על הריק האמנותי הטבוע במטרוסקסואליות של הזמרים המזרחיים, יכולות להצביע מילות "שיר הפריחה" של אסי דיין, למרות שנכתבו לפני 30 שנה. השיר מתאר "חתיך שיבוא באנגלית וצבעים, 'Come on baby, המטוס מחכה' ועוד חלום שלי ממריא לו ובוכה". הן מרמזות "מבפנים", מתוך "טקסט מזרחי", פחות או יותר, על מסך העשן מבעדו מפציע הזמר המטרוסקסואל המזרחי, ושעתיד להתפוגג לבסוף ללא כלום. כך שהתרבות בכלל, והתרבות המזרחית בפרט, עלולות לצאת נפסדות מהתופעה.