"סוד? אוי ואבוי. מי עשה לך משהו רע?"

אחד מספרי הילדים שאני אוהבת במיוחד מהקלסיקה הישראלית הוא "שמוליקיפוד". גדי ושמוליקיפוד מכוננים ידידות עמוקה, אך קצרת מועד, עם רגעים דחוסים של שמחה והזדהות, אך גם של משברים וקשיים. העובדה שגדי חולה במהלך הביקור מעניקה לסיפור כולו אווירה של חלום. מילדותי זכורים לי היטב חברי נפש הזויים שזימנתי אלי בזמן מחלות החום, חברים איתם ביליתי, מדמדמת בהזיות חום משונות ומהם נאלצתי להיפרד כשהבראתי.

בשנים האחרונות נתקלתי בכמה הורים שמעקמים אף לנוכח ידידותם המופלאה של גדי ושמוליקיפוד. "אני לא יודעת", אמרה לי אם טריה אחת. "לא מוצא חן בעיני שאין שם אמא או אבא. למה אין אף אחד שמטפל בגדי המסכן?"

אני נזכרת באמא ההיא ובהורים נוספים שחושבים כמוה כשאנחנו מבקרים בגינה של ספינת הפיראטים. בגבעתיים יש גינה מקסימה עם ספינת עץ ענקית ונהדרת שמזמינה ילדים להיכנס אליה ולהיות שודדי ים למשך אחר-הצהרים.

תמיד יש שם ילדים וכל ילד שמגיע ועולה על סיפון הספינה ימצא עצמו באמצע משחק מרתק. ועם זאת, תמיד יש הורים שמתעקשים להיכנס גם הם לספינה, יד ביד עם ילדיהם. לא מדובר בילדים קטנטנים שבאמת זקוקים לעזרה. אני מדברת על ילדים חסונים ובוגרים בני ארבע ומעלה, שההורים שלהם פשוט לא מסוגלים לעזוב להם את היד ולעזוב אותם לנפשם.

"תראה, דניאל! יש כאן איפה לרדת! וכאן יש מגלשה! אתה רוצה לשחק בשודד ים?". מכיוון שכבר יש בספינה ילדים שנמצאים באמצע משחק, המבוגר המתפעל עומד להם כמו תורן בגרון, מפריע למרקם העדין של המשחק שכבר נוצר, מפריע לילד שלו להשתלב בטבעיות במשחק ומפריע לי לקרוא בספר שלי על הספסל ליד.

בגני וולדורף (שיטת החינוך האנתרופוסופית) קיים נוהג בו ההורים נפרדים מילדיהם בחדר המבואה של הגן ולא נכנסים לחדר בו משחקים הילדים. יש גנים בהם גם פרוש וילון בין החדרים. הורים חדשים תמיד מעלים שאלות חשדניות לגבי הנוהג הזה, אבל האמת שהוא נובע מהבנה שלמבוגרים יש נטיה לחדור לבועה שאופפת משחקי ילדים ולפוצץ אותה בחוסר כבוד. כשילד משחק במשחק דמיון, הוא חי בעולם אחר. כשמבוגר נכנס לתוך העולם הזה עם קריאות השכמה מהמציאות, הלך המשחק.

בשכונה שלנו

הנטיה של הורים להידחף לממלכות של ילדים, ניכרת היטב בספרי הילדים של השנים האחרונות. יותר ויותר ספרים מוקדשים למה שאופנתי היום לכנות "קשר בין-דורי" והוא תמיד מכיל ומעצים, מלא סבלנות בין-דורית ורגישות אינטר-גאלאקטית. לכן, כשספר ילדים מתעקש לשרטט עולם של ילדים בלבד, עולם שתפקיד המבוגרים בו הוא רק לגעור ולגרש, ברור שזה ספר תקופתי.

יונתן יבין חרז ונעם נדב אייר ספר ילדים בשם "בשכונה שלנו" שמספר, לכאורה, את הסיפור הכי בנאלי ושגרתי בעולם: חבורת ילדי השכונה, אני מעריכה שבגילאים חמש עד שמונה, קופצים בשלוליות, משחקים מחבואים ותופסת, משפריצים מים, מפריעים למנוחת השכנים, נפצעים, מאבדים פנס וחוזרים הביתה בערב לארוחת ערב מתובלת במטר גערות מההורים. זה הכל. ועם זאת, ברור לגמרי שמדובר בספר אנתרופולוגי-היסטורי שמתאר מציאות שלא קיימת עוד.

נחמד לגלות כיצד משחקים אתנו האיורים במשחק המתעתע 'מתי מתרחש הסיפור' וניכר שהמאייר והכותב גמרו אומר לבלבל את העניינים בכוונה. האיורים משלבים אלמנטים תקופתיים כמו סיפולוקס, עיתון 'על המשמר', רולים בשיער השכנה המבוגרת ואפילו קריצה מקישקשתא לצד מצלמת וידאו ואפילו טלפון סלולרי שמופיע פתאום ביד אחד הילדים כמו במנהרת הזמן. הסתכלתי בקפידה על גגות הבתים המאוירים (מאבן ירושלמית, כמובן. נו, יונתן יבין הוא הבן של ההוא מהטלוויזיה). מצד אחד, אין צלחות לווין. מצד שני, גם אין אנטנות.

אבל מה שהופך את הפתרון לברור ומוכרע בכל זאת, אינו הווי השכונה או משחקי הילדים, אלא רק תגובת האמא כשהילד חוזר הביתה בערב:

ומיד שאלה: "נו, איפה אתה?!

ומה כבר עוללת? גם אבא דואג!

ומי עוד הלילה לכאן יחייג,

לשאול איזה מין ילד אני מגדלת?

פרחח שעובר לו מדלת לדלת..."

אחרי מונולוג כזה, השאלה התקופתית סגורה ומוכרעת ולא יעזרו אלף טלפונים סלולריים מאוירים. אחרי תגובה הורית מסוג זה גם איור חלון הראווה של H&M לא ישכנע אותי שזה סיפור שיכול להתרחש היום. בעמוד האחרון של הספר, הילד רומז לאמא שיש סוד שקשור בבילוי השכונתי שלו. אבל מדובר בתקופה בה היה מותר לילדים שיהיו להם סודות והגרוע מכל שהורים יכלו לדמיין היה איזו שמשה מנופצת אצל השכנים. לכן, כשהאמא, ברכות לא אופיינית, שואלת: "נו, אולי תספר לי בכל זאת, ילדי?", הילד חותם את הספר במילים: "אני מאד מצטער, אמא, / אבל זה סודי".

זו הפרדה מיושנת-מקסימה בין עולם הילדים לעולם המבוגרים. פער-דורי מלא סודות והבדלים שמעולם לא חשבנו שנתגעגע אליו. תקופה שבה המבוגרים היו ממש מבוגרים ואולי זה מה שאיפשר לילדים להיות ממש ילדים.

הרשו לי, כמחווה לספרו של יבין, לכתוב את מונולוג התגובה של אמא בת זמננו שילדה בן השמונה חוזר בערב הביתה אחרי יום שלם בחוץ, ועוד עם סוד:

מול כוחות משטרה שהיו שם בצד.

כשאותי ראתה היא אלי מיהרה,

ואמרה: מי עשה לך משהו רע?

כשאמרתי שאין לה בכלל מה לדאוג,

היא קבעה לי פגישה אצל דוד פסיכולוג.

אז נזכרתי בכל זאת שיש סוד קטן,

שקשור לפנס שאיבד אותו דן.

אך כשאמא ואבא שמעו שיש סוד,

הם התחילו לבכות, לא יכלו לעמוד:

נו, אולי תספר לי בכל זאת, ילדי?

ולחשו לשוטרים: יש לו אייץ' די די די.

• בשכונה שלנו. יונתן יבין. איורים: נעם נדב. עם עובד.
  

רינת פרימו היא סופרת ילדים, מחברת הספרים: "זהרורים", "איה, אאוץ', אווה", "אמא מושלמת" ועוד. לכל הטורים של רינת פרימו .