שרים את החודש

ג'יימס טֵייט - הַסּוּלָה הכחולה

הַסּוּלָה הַכְּחֻלָּה חַיָּה

עַל הַסְּלָעִים הַחֲשׂוּפִים

שֶׁל גַּלַּפָּגוֹס

וְאֵינָה פּוֹחֶדֶת מִשּׁוּם כְּלוּם.

חַיֶּיהָ פְּשׁוּטִים:

הִיא נִזּוֹנָה מִדָּגִים,

וּבְאֵזוֹר מִחְיָתָהּ יֵשׁ רַק חַיּוֹת-טֶרֶף סְפוּרוֹת.

כְּמוֹ-כֵן אֵין הַזְּכָרִים

מִשְׁתַּטִּים

בִּרְדִיפָה אַחַר הַגְּבָרוֹת

הַצְּעִירוֹת. נַהֲפֹךְ הוּא,

הֵם אוֹסְפִים אֶת הַעֲצָמִים

הַכְּחֻלִּים שֶׁל הָעוֹלָם

וּבוֹנִים מֵהֵם

על הסלעים החשופים של גלפגוס (צילום: AP)

סִגַּרְיוֹת גּוֹלוּאַז,

מַחֲרֹזֶת חֲרוּזִים,

פִּסַּת בַּד מֵחֲלִיפַת

מַלָּח. תְּכוּנָה זוֹ

בָּאָה בִּמְקוֹם הַצֹּרֶךְ

בְּנוֹצוֹת מְסַנְוְרוֹת; אָכֵן,

בַּחֲמִשִּׁים מִילְיוֹנֵי

הַשָּׁנִים הָאַחֲרוֹנוֹת

הַזָּכָר נַעֲשָׂה, בְּמִדָּה נִכֶּרֶת,

מַשְׁמִים יוֹתֵר,

אִבֵּד אֶת הַיְּכֹלֶת לָשִׁיר הֵיטֵב.

בָּהּ-בָּעֵת הַנְּקֵבָה

הַכָּחֹל מַשְׂבִּיעַ אֶת

כָּל מַאֲוַיֶּהָ, מַפְעִיל

עֲלֶיהָ הַשְׁפָּעָה

קְסוּמָה. בְּשׁוּבָהּ

מִיּוֹם שֶׁל רְכִילוּת וּקְנִיּוֹת,

הִיא נוֹכַחַת שֶׁמָּצָא בִּשְׁבִילָהּ

גֶּזֶר חָדָשׁ שֶׁל רִקּוּעַ מַתֶּכֶת:

עַל כָּךְ הִיא גּוֹמֶלֶת לוֹ

בְּגוּפָהּ הַכֵּהֶה,

הַכּוֹכָבִים סוֹבְבִים לְאִטָּם

בְּגֶזֶר-הַמַּתֶּכֶת הַכָּחֹל שֶׁעַל-יָדָם

כְּעֵינָיו שֶׁל מוֹשִׁיעַ נְעִים-הֲלִיכוֹת.

סילביה פלאת' - ניק וְהַפָּמוֹטֹ

אֲנִי כּוֹרֶה. הָאוֹר בּוֹעֵר כָּחֹל.

נְטִיפֵי שַׁעֲוָה

זוֹלְגִים וּמִתְעַבִּים, דְּמָעוֹת

אַוְרִירֵי עֲטָלֵפִים שְׁחֹרִים

רְצִיחוֹת קָרוֹת.

הֵם רְתוּכִים אִלַי כִּשְׁזִיפִים.

גְּלִידֵי קֶרַח, מְהַדְהֶדֶת יְשִׁישָׁה.

אֲפִלּוּ הַסַּלַמַנְדְּרוֹת לְבָנוֹת,

וְהַדָּגִים, הַדָּגִים--

יֵשׁוּ! הֵם זְגוּגִיּוֹת קָרַח,

דָּת שֶׁל

דְּגֵי פִּירַנְיָה, שׁוֹתָה

הַנֵּר

מִתְלַעֲלֵעַ וְשָׁב וְזוֹכֶה בְּגָבְהוֹ הַזָּעוּם,

הוֹ אָהוּב, אֵיךְ הִגַּעְתָּ לְכָאן?

הוֹ עֻבָּר

אִת תְּנוּחַתְךָ מְשֻׂכֶּלֶת-הָרַגְלַיִם.

הַדָּם מְלַבְלֵב טָהוֹר

הַכְּאֵב

שֶׁאַתָּה מֵקִיץ אֵלָיו אֵינוֹ שֶׁלְךָ.

תָּלִיתִי וְרָדִים בִּמְעָרָתֵנוּ.

מַרְבַדֵּי רֹךְ--

הֵנִּיחוּ לַכּוֹכָבִים

לִצְלֹל אֶל מַעֲנָם הָאָפֵל,

הַכַּסְפִּית מְטִילוֹת-הַמּוּמִים לִנְטֹף

אֶל נִבְכֵי הַבְּאֵר הַנּוֹרָאָה,

הַיָּחִיד שֶׁהַחֲלָלִים נִשְׁעָנִים עָלָיו, אֲחוּזֵי קִנְאָה.

אַתָּה הָעוֹלָל בַּאֲסָם.

סילביה פלאת. חורג משממונו המת 

דונאלד הול - אישוּר

לְהִזְדַּקֵּן מַשְׁמַע לְהַפְסִיד הַכֹּל.

הִזְדַּקְּנוּת, כָּל אֶחָד יוֹדֵעַ אוֹתָהּ.

אֲפִלּוּ בִּימֵי בַּחֲרוּתֵנוּ,

יֵשׁ וְנִרְאֶה אוֹתָהּ כְּהֶרֶף עַיִן, וּנְהַנְהֵן

בְּמוֹת אֶחָד מִסָּבוֹתֵינוּ.

אוֹ אָז נַחְתֹּר שָׁנִים בַּאֲגַם שֶׁל אֶמְצַע

הַקַּיִץ,

נִבְעָרִים וּמְרוּצִים, אַךְ נִשּׂוּאִים

שֵׁרֵאשִׁיתָם לְלֹא פֶּגַע, נְפוֹצִים

כַּהֲרִיסוֹת עַל הַחוֹף,

וְחָבֵר מִבֵּית הַסֵּפֶר קוֹרֵס

קַר תַּחְתָּיו בְּחֶלְקַת סְלָעִים.

אִם אַהֲבָה חֲדָשָׁה תִּשָּׂאֵנוּ

מֵעֵבֶר לְגִיל הַעֲמִידָה, תָּמוּת אִשְׁתֵּנוּ

בְּשִׂיא עָצְמָתָהּ וְיָפְיָהּ.

נָשִׁים חֲדָשׁוֹת בָּאוֹת וְהוֹלְכוֹת. הַכֹּל הוֹלְכִים.

הַמְּאָהֶבֶת הַנָּּאוָה הַמַּכְרִיזָה

שֶׁהִיא אֲרָעִית

הִיא אָכֵן אֲרָעִית. הָאִשָּׁה הַנּוֹעֲזָה,

זוֹ שֶׁבְּגִיל הַעֲמִידָה בְּהַשְׁוָאָה לְזִקְנָתֵנוּ,

כּוֹרַעַת תַּחַת חֲרָדָה שֶׁהִיא לְמַעֲלָה מִכֹּחָהּ.

פְּלוֹנִי, רֵעַ מִזֶּה עַשְׂרוֹת שָׁנִים, מִתְנַכֵּר

בַּאֲמִירַת דְּבָרִים הַמְזַהֲמִים שְׁלשִים שָׁנָה.

הָבָה נִשְׁתַּנֵּק תַּחַת הַבּוֹץ בְּחוֹף הָאֲגַם

וּנְאַשֵּׁר כִּי נָאֶה

אַף יָאֶה לְהַפְסִיד הַכֹּל.

כְּשֶׁאֲנִי מוֹשִׁיט יָד לִסְגֹּר כָּל סֵפֶר

הַמּוּנָח פָּתוּחַ עַל מַכְתֵּבָתִי, הוּא מְזַנֵּק אֶל עָל

וּמְנַסֶּה לַחֲטֹף אֶת אֶצְבְּעוֹתַי. רַגְלַי

לֹא תַּחֲזֵקְנָה אוֹתִי. אֲנִי חַיָּב לָשֶׁבֶת.

אֶצְבְּעוֹתַי מַכְאִיבוֹת לִי

בַּמָּקוֹם שֶׁבּוֹ הַדַּפִּים הֶעָבִים נִצְמְדוּ בְּבַת אַחַת

זֶה לְזֶה לְמַגָּעִי.

הֶחֱזַקְתִּי סְפָרִים בְּיָדַי

כִּילָדִים, מְעַלְעֵל בִּזְהִירוּת

בְּדַפֵּיהֶם וֹמַחֲלִיק אֶת

קִמְטֵיהֶם. אֲנִי מִשְׁתַּמֵּשׁ בִּסְפָרִים

כִּמְעַט בְּהִתְנַצְלוּת. סָבוּרֱנִי

שֶׁלְעִתִּים קְרוֹבוֹת אֲנִי חוֹשֵׁב בִּשְׁבִילָם.

בְּקָרְאִי לֹא אֵדַע לְעוֹלָם הֵיכָן פּוֹרְשִׁים הֲגִיגֵיהֶם

וְהֵיכָן מַתְחִילִים הֲגִיגַי. כֹּה בּוֹדֵד אֲנִי

בָּעוֹלָם שֶׁיֵּשׁ לְאֵל יָדִי לִצְפּוֹת בַּכּוֹכָבִים

אוֹ לִבְחֹן אֶת הָרוּחַ, אֲנִי יָכוֹל לִסְפֹּר אֶת הַמַּדְרֵגוֹת

בְּגֶרֶם הַמּוֹבִיל לְמַעְלָה אוֹ לְמַטָּה,

וּלְהַבִּיט בְּאָדָם אַחֵר

וְלִזְכּוֹת בְּחִיּוּךְ, בְּיָדְעִי

שֶׁתַּכְלִית הַדָּבָר הִיא נִמּוּס וְלֹא עוֹד.

מִן הַנִּמְנָע לוֹמַר מַשֶּׁהוּ עַל הַנִּכּוּר

בְּקֶרֶב הַמִּין הָאֱנוֹשִׁי וּבְכָל זֹאת

לֹא נֹאמַר מְאוּם

מִטַּעַם זֶה.

אַךְ גַּם סֵפֶר כָּלְשֶׁהוּ לֹא יְסַיֵּעַ בַּנָּדוֹן.

אֲנִי מְלַטֵּף אֶת מַכְתֵּבָתִי,

הָעֵץ שֶׁלָּהּ כֹּה חָלָק, כֹּה אֶרֶךְ-רוּחַ וְדוֹמֵם.

אֲנִי מַצִּיב מְכוֹנַת כְּתִיבָה עַל מִשְׁטַח פָּנֶיהָ

וּמַתְחִיל לְהַקְלִיד

כְּדֵי לְסַפֵּר לְעַצְמִי עַל צָרוֹתַי.

לַמְרוֹת הָעֵדוּת, אֲנִי חַי מִתּוֹךְ בְּחִירָה.

אליזבט אלכסנדר - מַעֲבַר סְתָיו

עַל סֵבֶל, שֶׁהוּא מַמָּשִׁי.

עַל הַפֶּה שֶׁלְּעוֹלָם אֵינוֹ נִסְגָּר,

עַל הָאֲוִיר הַמְיַבֵּשׁ אֶת הַפֶּה.

יְרֻקָּיו וְאַרְגְּמַנָּיו.

עַל יִפִעַת הַשֵּׂעָר עַצְמוֹ.

"כְּמוֹ חָצִיל", הוּא אוֹמֵר,

כְּשֶׁאַתְּ אוֹמֶרֶת "יָרֹק",

עַל יִסּוּרֵי סָבָתוֹ, גְּדוֹלִים

מִגּוֹרְדֵי-שְׁחָקִים נֶעֱלָמִים.

קִשּׁוּא שֶׁל סֶפְּטֶמְבֶּר,

דְּבָרִים אֲחֵרִים גְּדוֹלִים מִדַּי. לְמַעַן תְּהִלָּתָהּ

הַנִּלְוֵית אֵלָיו,

נֶאֱמָנוּת עֲדָתִית, תְּהִלַּת

הַגּוּף הַפּוֹעֵל

שֶׁאֵינוֹ מְסֻגָּל עוֹד לְפַתֵּחַ חֹם

וְאַף עַל פִּי כֵן בּוֹעֵר

בְּהִתְעַמְעֲמוֹ, בְּהֵצְטַמְקוֹ,

בִּהְיוֹתוֹ לְמַשֶּׁהוּ אַחֵר.

סטיבן דובינס - וידוי

הַנָּאצִי שֶׁבְּתוֹכִי חוֹשֵׁב שֶׁהִגִּיעָה הַשָּׁעָה לָקַחַת פִּקּוּד.

הָעוֹלָם הוּא בַּלָּגָן; הָאֲנָשִׁים מְטֹרָפִים.

הַנָּאצִי שֶׁבְּתוֹכִי רוֹצֶה שֶׁהַחֲלוֹנוֹת יֻגְּפוּ לַחֲלוּטִין,

שֶׁמַּנְעוּלִים חֲדָשִׁים יִקָּבְעוּ בַּדְּלָתוֹת. יֵשׁ יוֹתֵר מִדַּי

אֲוִיר צַח, יוֹתֵר מִדַּי כְּנִיסוֹת וִיצִיאוֹת.

הַנָּאצִי שֶׁבְּתוֹכִי רוֹצֶה יוֹתֵר כָּבוֹד. הוּא רוֹצֶה

אֶת מַצְלֵמַת-הַטֵּלֵוִיזְיָה הַיְּחִידָה, אֶת חֶשְׁבּוֹן-הַבַּנְק הַיָּחִיד,

אֶת הַבַּחוּרָה הַיָּפָה-בֶּאֲמֶת הַיְּחִידָה. הַנָּאצִי שֶׁבְּתוֹכִי

רוֹצֶה לִהְיוֹת הַבּוֹס שֶׁל הַתַּחְבּוּרָה וְשֶׁל תַּמְרוּרֵי הַתְּנוּעָה.

אֲנָשִׁים נוֹהֲגִים מַהֵר מִדַּי, הֵם תּוֹפְסִים יוֹתֵר מִדַּי מָקוֹם.

הַנָּאצִי שֶׁבְּתוֹכִי חוֹשֵׁב שֶׁאֲנָשִׁים רוֹצְחִים וּמִתְחַמְּקִים

מֵעֹנֶשׁ. הוּא רוֹצֶה לִהְיוֹת הַבּוֹס שֶׁל הָרְצִיחוֹת.

הוּא רוֹצֶה לִהְיוֹת הַבּוֹס שֶׁל הַבַּנָּנוֹת, הַבּוֹס שֶׁל הַלֶּחֶם הַלָּבָן.

הַנָּאצִי שֶׁבְּתוֹכִי רוֹצֶה שֶׁכָּל אָדָם יִלְבַּש מַדִּים.

הוּא רוֹצֶה שֶׁהַכֹּל יִרְחֲצוּ יָדַיִם, יֵשְׁבוּ זְקוּפִים,

וְיִכְרוּ אֹזֶן לְכָל מִלָּה. הוּא רוֹצֶה לְהַבְטִיחַ

שֶׁיַּגִּידוּ כֵּן כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר כֵּן, לֹא כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר לֹא.

הוּא מְדַמֶּה בְּנַפְשׁוֹ אֶת הַכֹּל יוֹשְׁבִים עַל כִּסְאוֹת עִם מִסְעַד יָשָׁר,

אֲנָשִׁים מִכָּל רַחֲבֵי תֵּבֵל יוֹשְׁבִים עַל כִּסְאוֹת עִם מִסְעַד יָשָׁר.

אַתֶּם מוֹכָנִים? הוּא שׁוֹאֵל אוֹתָם. הֵם אוֹמְרִים שֶׁהֵם מוּכָנִים.

אַתֶּם מוּכָנִים לִהְיוֹת מְאֻשָּׁרִים? הוּא שׁוֹאֵל אוֹתָם. הֵם אוֹמְרִים

שֶׁהֵם מוּכָנִים לִהְיוֹת מְאֻשָּׁרִים. הַנָּאצִי שֶׁבְּתוֹכִי רוֹצֶה

שֶׁכָּל אֶחָד יִהְיֶה מְאֻשָּׁר אַַךְ לֹא מְאֻשָּׁר מִדַּי וּבְהֶחְלֵט

לֹא רוֹעֵשׁ. לֹא שִׁירָה, לֹא רִקּוּדִים, לֹא מִזְמוּזִים.

חודש של פרחים ושירה (צילום: יניב טילינגר)

רוברט האס - הצעתו הלא-הוגנת של עזרא פאונד

יֹפִי הוּא מִינִי וּמִינִיּוּת

הִיא פִּרְיוֹנָהּ שֶׁל הַקַּרְקַע וּפִרְיוֹן

הַקַּרְקַע הוּא כַּלְכָּלָה. אַף כִּי אֵין בּוֹ כְּדֵי לְשַׁמֵּשׁ הַמְלָצָה

לִמְשׁוֹרְרִים בְּנוֹשֵׂא הַמָּמוֹן,

חָשַׁבְתִּי עַל אוֹדוֹתָיו בַּחֹם הַדָּחוּס

שֶׁל לֵיל בַּנְגְקוֹק. בַּת לֹא יוֹתֵר מֵאַרְבַּע עֶשְׂרֵה, הִיא פּוֹסַעַת

אֵלֶיךָ קַלִּילוֹת

מִחוּץ לִמְלוֹן שַׁנְגְּרִי-לָה

וְאוֹמֶרֶת, בְּאַנְגְּלִית סְבִירָה,

"מַה בְּעִנְיַן מְסִבָּה, בָּחוּר גָּדוֹל?"

הַבַּנְק הָעוֹלָמִי מְסַדֵּר אֶת הָאַשְׁרַאי וְהַסֵּכֶר

מֵצִיף שְׁלֹש מֵאוֹת כְּפָרִים, וְהַכַּפְרִיִּים מוֹצְאִים אֶת דַּרְכָּם

לָעִיר שֶׁבָּהּ בְּנוֹתֵיהֶם נְמַסּוֹת בְּנִבְכֵי הָרְחוֹבוֹת הַהוֹמִים

וְהַמְּנוֹעִים הָאַדִּירִים שֶׁל הַסֵּכֶר, שֶׁעֻצְּבוּ לְהַפְלִיא

בְּלוּנְד אוֹ דְּרֶזְדֶּן אוֹ דֶטְרוֹיְט, וּמֻמְּנוּ

עַל-יְדֵי "הָאַחִים לַזָּר" בְּפָרִיס אוֹ "בַּנְק מוֹרְגַן" בִּנְיוּ יוֹרְק,

וְנִתְאַפְשְׁרוּ עַל-יְדֵי מַתָּנוֹת פִּקְחִיּוֹת מִ"בֶּכְּטֶל" סַאן פְרַנְסִיסְקוֹ

או "הַלִּיבֶּרְטֶן" יוּסְטוֹן לַעִלִּית הַפּוֹלִיטִית הַמְקוֹמִית,

מְסֻחְרְרֵי עָצְמָתָם שֶׁל מָיִם מִתְפָּרְצִים,

נַעֲשׂוּ כַּוָּרוֹת שֶׁל כֶּסֶף רוֹטֵט

וּבְמוֹרַד הַנָּהָר יַגִּיהוּ אוֹתָהּ פְּעִימַת אוֹר כְּחַלְחַלָּה

עַל-פְּנֵי עַצְמוֹת לְחָיֶיהָ וְעוֹרָהּ הַיְּפֵהפֶה.

גולוויי קינל - המתיני

הַמְתִּינִי, לְפִי שָׁעָה.

אַל תִּבְטְחִי בְּשׁוּם דָּבָר, אִם תִּצְטָרְכִי.

אַךְ בִּטְחִי בַּשָׁעוֹת. כְּלוּם לֹא

הֵבִיאוּךְ לְכָל מָקוֹם, עַד כֹּה?

אֵרוּעִים פְּרָטִיִּים יָשׁוּבוּ לִהְיוֹת מְעַנְיְנִים.

שֵׂעָר יִהְיֶה מְעַנְיֵן.

כְּאֵב יִהְיֶה מְעַנְיֵן.

נִצָּנִים נִפְתָּחִים שֶׁלֹּא בְּעוֹנָתָם יָשׁוּבוּ וְיִתְיַפּוּ.

כְּסָיוֹת מְשֻׁמָּשׁוֹת תִּתְיַפְיֵפְנָה שֵׁנִית,

זִכְרוֹנותֵיהֶן הֵם שֶׁמַּעֲנִיקִים לָהֶן

אֶת הַצֹּרֶךְ בְּיָדַיִם אֲחֵרוֹת. וְשַׁמַּת

אוֹהֲבִים נִשְׁאֶרֶת בְּעֵינָהּ: הָרִיק הֶעָצוּם

שֶׁנֶּחֱטָב מִיְצוּרִים זְעִירִים כָּמוֹנוּ

תּוֹבֵעַ לְהִתְמַלֵּא; הַצֹּרֵךְ

בָּאַהֲבָה הַחֲדָשָׁה הוּא נֶאֱמָנוּת לַיְּשָׁנָה.

אַל תַּשְׁכִּימִי מִדַּי לָלֶכֶת.

אַתְּ עֲיֵפָה. אַךְ כָּל אֶחָד עָיֵף.

אַךְ אִישׁ אֵינוֹ עָיֵף דַּיּוֹ.

רַק הַמְתִּינִי קִמְעָה וְהַקְשִׁיבִי.

מוּסִיקַת הַשֵּׂעָר,

מוּסִיקַת הַכְּאֵב,

מוּסִיקַת פְּלָכִים טוֹוִים מֵחָדָשׁ אֶת כָּל אַהֲבוֹתֵינוּ.

הֲיִי שָׁם כְּדֵי לִשְׁמֹעַ אוֹתָהּ, זוֹ תִּהְיֶה הַפַּעַם הַיְּחִידָה,

בָּרֹאשׁ וָרִאשׁוֹנָה כְּדֵי לִשְׁמֹעַ,

אֶת חֲלִיל כָּל קיומֵךְ כֻּלּוֹ,

חֲזָרָה שֶׁעוֹרְכוֹת הַתּוּגוֹת, מְנַגֵּן אֶת עַצְמוֹ לִכְדֵי תְּשִׁישׁוּת גְּמוּרה.

וו.ס.מרווין - הַטֶּרֶד הצוחק

הוֹ שָׂשׂוֹן חֲשׂוּךְ-שֵׁם

וְדִמְמַת הָעֵמֶק הָאָפֵל

וּמִתּוֹךְ יִהְיֶה אֲשֶׁר יִהְיֶה שֶׁלֹּא הָיָה שָׁם

כֵּן זֶה הַמָּקוֹם וְזֶה הַזְמַן הָאֶחָד

בְּמִכְלוֹל הַלְּפָנִים וְהַלְּאַחַר מִכֵּן

כָּל הַזִּכָּרוֹן כֻּלּוֹ מֵקִיץ לְתוֹכוֹ

סְבִיב שׁוּלֵי הַשֵּׁנָה

מַתְמִידִים וְּברוּרִים

תָּצֹפְנָה בֵּין פְּסוּקֵי עָתִיד כָּלְשֶׁהוּ

אִם יֵשׁ עָתִיד

בֵּין אִם יֵשׁ מַאֲזִין וּבֵין אִם אַיִן

מארווין בֶּל - "מדוע אתה כה מאחר ללכת לישון?"

מְאֻחָר בַּלַּיְלָה, אֵינֶנִּי מְדַבֵּר עוֹד כְּדֵי לְהַרְשִׁים.

אֲנִי דוֹבֵר אֱמֶת לְלֹא גִּנּוּנֵי נִמּוּס.

אֲנִי בֶּן מֵאוֹת שָׁנִים אַךְ לֹא אֵדַע כָּמָּה.

הָאִישׁ שֶׁהֲיִיתִי אֵינוֹ מַכִּירֵנִי.

יְשֵׁנִים צְעִירֵי הַפַּיִט, מַצִּיגֵי חוּשֵׁיהֶם שׁוּב וָשׁוּב.

אֲנִי עַצְמִי יָשֵׁן בְּקַצְווֹת הַיְּקוּם.

שָׁכַבְתִּי בַּשֶּׁלֶג בְּלִי לָצֵאת הַחוּצָה.

אֲנִי קָפוּא עַל הַדַּף הַלָּבָן.

אָז זֶה קוֹרֶה, נִצּוֹץ מֵאֵי-שָׁם, אוֹר מִבַּעַד לַקֶּרַח.

הַשֶּׁלֶג נָמֵס, מוֹפִיעִים שָׂדוֹת רְקוּמֵי דָּגָן.

חוֹזְרִים שָׁמַיִם כְּחֻלִּים שֶׁל סַהַר כָּחֹל, אוֹתוֹ לֵיל בְּשׂוֹרָה.

מָה אַרְצִית הִיא נוֹחִיּוּת הַזְּמַן.

אֲנִי אֶפְשָׁרִי.

טְמוּנָה בִּי אַחֲרוֹנַת הַשְּׁאֵלוֹת חַסְרוֹת-הַתְּשׁוּבָה.

כֵּן, יֵשׁ קִירוֹת, וְכִתְמֵי מַיִם עַל הַתִּקְרָה.

כֵּן, יֵשׁ אֶנֶרְגִּיָּה וְהִיא זוֹרֶמֶת בַּחוּטִים.

וְכֵן, אֲנִי מֵצֵן וְהוֹלֵךְ בְּכָתְבִי עַל זְרִיחַת הַשֶּׁמֶשׁ.

אִם זֶה הַסִּפּוּר, הָעוֹר מַחֲוִיר וְגוּף מְקֻפָּל עַל-גַּבֵּי שֻלְחָן.

אִם אָמוּת כָּאן, יֹאמְרוּ שֶׁמַּתִּי תּוֹךְ כְּדֵי כְּתִיבָה.

אַל תִּשְׁעוּ לֹיּוֹם הָאָרֹךְ שֶׁעַכְשָׁו מִצְטַמֵּק לְאָחוֹר.

אֲנֶי מוֹעֵךְ אֶת הָאוֹר וּמַשְׁלִיכוֹ לְסַל-הַנְּיָרוֹת.

אֲנֶי מוֹשֵׁךְ אֶת הַיָּרֵחַ לְמַטָּה וּמַנִּיחוֹ בִּמְגֵרָה.

רוּחַ מָרָה שֶׁל חֹרֶף חָדָשׁ גּוֹרֶרֶת אֶת הַטַּל מִזְרָחָה.

אֲנִי מִתְחַפֵּר בִּמְקוֹמִי.

על המשוררים

ג'יימס טייט, מהבולטים בין המשוררים האמריקנים המודרניים, נולד בקאנזאס סיטי שבמדינת מיזורי ב-1943. אביו, טייס בחיל האוויר האמריקני, לא חזר ממשימה קרבית ב-1944. קובץ שיריו של טייט, "הטייס האבוד", נבחר ב-1967 לראות אור בסידרת המשוררים הצעירים של אוניברסיטת ייל. מאז זכה בפרסי-ספרות נחשבים, לרבות פרס פוליצר בעד ספרו "מיבחר שירים" ב-1991. הוא ייצג את ארה"ב בפסטיבל השירה הבינלאומי בירושלים ומשמש פרופסור לספרות באוניברסיטת מאסאצ'וסטס באמהרסט.

כשהתאבד ניקולאס (ניק) יוז, בנם של המשוררת האמריקאית סילביה פלאת' והמשורר הבריטי טד יוז, מגדולי השירה האנגלית המודרנית, עבר רטט בעולם הספרות הבינלאומי. ניקולאס, שהיה פרופסור למדעי הימים והדגה באוניברסיטת אלסקה וסבל מדיכאון ממושך, תלה את עצמו והוא בן 47 בלבד.

אמו, שלאחר מותה יצאו מוניטין לשירתה, התאבדה ב-1963, זמן קצר לאחר שנפרדה מבעלה שהתאהב במשוררת ובמתרגמת אסיה גוטמן-וֶוִיל. פלאת' בת השלושים השאירה בן (ניקולאס) ובת (פרידה). Nick and the Candlestick - זה שמו במקור של השיר הנוגע-ללב המובא כאן -- נכתב בידי סילביה על בנה התינוק ולקוח מקובץ השירים "אריאל" שהופיע לאחר מות המשוררת. יש בו ארמזים נוצריים ברורים - למשל, הדג היה סמל שבו השתמשו הנוצרים הקדמונים כדי לזהות זה את זה, אך מה מוזר שהתינוק סופו שנעשה מומחה לימים ולדגים.

דונאלד הוֹל בן ה-82, "שר השירה" לשעבר של ארה"ב, נמנה עם חשובי המשוררים המודרניים של ארצו. שנים רבות היה פרופסור לספרות באוניברסיטה ואז, יחד עם אשתו המשוררת ג'יין קֶנְיוֹן, פרש מהוראה והשתקע בבית עץ גדול, שנבנה על ידי משפחתו בראשית המאה ה-19 במדינת ניו המפשייר בצפון ארה"ב.

שם התמסרו בני הזוג לכתיבה, וכדי לכלכלם כתב הול לא רק שירה אלא גם פרוזה, מסות, ספרי לימוד וספרי ילדים. מות אשתו מסרטן בהיותה רק בת ארבעים ושבע הטביע חותם בל יימחה על שירתו, שבה תפס מכאן ואילך מוטיב השכול את מעמד הבכורה. דונאלד הול עוטר בפרסי-ספרות רבים.

אליזאבט אלכסנדר, שנולדה ב-1962 בהארלם, הרובע השחור של ניו יורק, היא משוררת אפרו-אמריקנית ששימשה פרופסור לספרות באוניברסיטאות אחדות, לרבות ייל והארווארד, ונבחרה לקרוא שיר משיריה בהכתרת בָּרָק אובאמה לנשיא ארה"ב. את תואר הדוקטור לספרות שלה קיבלה מאוניברסיטת פנסילבניה וקובץ שיריה האחרון, "שֶׂגֶב אמריקני", היה מועמד לקבלת פרס פוליצר לשירה.

המשוררת השחורה ריטה דאב, מי שהיתה "שרת השירה של ארצות הברית", אמרה ששירת אלכסנדר "סוֹמֶרֶת בְּאֵיכוּתוֹ של עולם הנראה רענן, איכות שלא ייתכן לעמוד בפניה". ביצירתה של אליזאבט אלכסנדר ניכרת תודעת ההיסטוריה השחורה של ארה"ב, דברי-ימים רוויי יסוריהם של שעבוד, קיפוח ורדיפות גזעניים, ובה-בעת הבחין בה מבקר ידוע "אינסטינקט שבכוחו היא הופכת את החזון התרבותי העמוק שלה לתפיסה השופכת אור על החווייה הכלל-עולמית".

רוברט האס, מי שהיה "שר השירה של ארצות הברית", מגדולי המשוררים האמריקאיים בני ימינו, ביקר בשעתו בישראל ונשא את נאום הפתיחה בסימפוזיון על "שירה ואקולוגיה" שנערך באוניברסיטת תל-אביב. האס בן ה-69, יליד סאן פרנסיסקו ופרופסור לספרות באוניברסיטת קליפורניה, ברקלי, קיבל לא-כבר הן את "פרס הספר הלאומי" והן את פרס פוליצר על קובץ שיריו האחרון, "זמן וחומרים", שמתוכו לקוח שיר זה.

ב"זמן וחומרים" ניכרת הבקעתו של האס אל התחום הפוליטי, שעד עתה התרחק ממנו בשירתו. "מישאלות אנוש", מיבחר משיריו של האס בתרגומו לעברית של הח"מ, ראה אור לפני כשלוש שנים בהוצאת קשב לשירה.

וו.ס. מֶרְוִוין, שזכה באחרונה בפרס פוליצר לשירה השני שלו - הפעם בעד "צילו של סִירְיוּס" - נולד בניו יורק ב-1927 ונמנה עם גדולי המשוררים האמריקאיים של ימינו. בשנות השישים יצאו לו מוניטין כמתנגד למלחמת וייטנאם. מאוחר יותר נע לעבר מוטיבים מיתולוגיים ופיתח פרוסודיה יוצאת-דופן המתאפיינת במיטווה עלילה לא-ישיר ובהעדר פיסוק. בשנות ה-80 וה-90 ניכרת בשירתו השפעת הפילוסופיה הבודהיסטית והעניין באקולוגיה. הוא עקר לאיי הוואי ושם הוא מקדיש את זמנו לכתיבת שירה ולשיקום יערות הגשם.

קבלו את חודש השירה הלאומי

חודש אפריל הוא חודש האביב. מועד זה תָּקֵף גם לגבי ארצות הברית של אמריקה; הפרחים מלבלבים. העצים מתכסים בעלווה ירקרקה. הלב אומר שירה. "האקדמיה של המשוררים האמריקאים", שהיא המוסד הנכבד ביותר ברחבי היבשת העוסק בשירה, הבינה זאת.

ב-1996 הכריזה איפוא "האקדמיה" על חודש אפריל כעל חודש השירה הלאומי. שלוש שנים אחרי כן הלכה קנדה בעקבות ארה"ב. למי שאיננו יודע, ארה"ב היא מדינה שאיננה מצטיינת באהבת השירה. נהפוך הוא. התודעה החומרנית המושרשת היטב של החברה האמריקאית רואה את השירה כבזבוז זמן ואת מי שעוסק בה כרועה רוח.

כשהיה יוסף ברודסקי, הגולה-בעל-כורחו מברית-המועצות, חתן פרס נובל לספרות, ל"שר השירה של ארצות הברית", ניסה להגשים את משא נפשו ולהביא את השירה לדוכני המרכולים ולחדרי בתי-המלון. במרכולים - אמר ברודסקי - ימכרו ספרי שירה בכריכה רכה בחצי חינם. בבתי המלון, שבהם אורח מוצא במגרת השולחן עותק של התנ"ך (הברית הישנה והברית החדשה) בהוצאת "הגדעונים", יגלה גם אנתולוגיה של שירה אמריקאית בת-זמננו.

יצא ברודסקי מהעולם ואף לא חצי תאוותו בידו. במרכולים מוכרים בחצי חינם כל מיני ספרי הטפה נוצרים, אבל שירה לא תיראה ולא תימצא. בבתי המלון אדם יכול לעיין בנבואותיהם של נביאי ישראל ובחזונותיהם של שליחי הנצרות. ספרי שירה אין שם.

ואף על פי כן נוע תנוע

ואף על פי כן, "חודש השירה" קיים ומתקיים. במרוצת אפריל משוררים קוראים שירה בחנויות ספרים ובמיכללות, בבתי-ספר ובאוניברסיטאות. מו"לים גדולים ומסחריים משתדלים להצביע על כך שפה ושם הם מוציאים גם ספרי שירה ולא רק רבי-מכר.

פגישות בין משוררים וקוראים נערכות ברחבי היבשת הענקית. סדנאות השירה, שמספרן מתרבה והולך, וכל קולג' וכל אוניברסיטה המכבדים את עצמם מקצים להן מקום בין כותליהם ומעניקות תארים אקדמיים לבוגריהן, מזמינות את גדולי הפייטנים להופיע בהן.

מו"לים, מו"סים, אגודות ספרותיות ואמנותיות, ספריות ומשוררים על-פני אמריקה יעשו יד אחת לשאת את השירה על נס ולהדגיש את מקומה החיוני בתרבות האמריקאית. אלפי ארגונים, בין עסקיים ובין כאלה שעושים את מלאכתם שלא על מנת להרוויח, משתתפים במופעי-קריאה, פסטיוואלים, תצוגות ספרים, סדנאות ושאר אירועים.

למרות זאת, ביום חמישי, ה-29.4, מתבקשים המוני בית אמריקה לשאת, כל אחד ואחת, שיר בכיסיהם, לקרוא אותו בחוג משפחתם ובמקומות העבודה, להפיצו בין המעוניינים ולשדל גם את שווי-הנפש להציץ בו.

מובטחני שגם "הבית הלבן" לא יעמוד מנגד. בימי הנשיא בוש (הַבֵּן) שאפה "הגברת הראשונה" לורה, שהיתה ספרנית על-פי מקצועה, להביא משוררים למשכן הנשיא לרגל "חודש השירה הלאומי" ולערוך בו ויעוד שיכלול קריאת שירה ודיונים בשירה. הדבר לא עלה בידה מפני שהרוב המכריע של המוזמנים סירב להיענות להזמנה בגלל טעמים פוליטיים.

הפעם, אם אמנם תבקש מישל אובמה לפתוח את שערי "הבית הלבן" בפני השירה ויוצריה, קרוב לוודאי שההצלחה תאיר לה פנים. ואם תשאלו מדוע חוגגים את השירה רק בחודש אפריל ולא בשאר חודשי השנה, תשיב "האקדמיה של המשוררים האמריקאים", שפעילותה למען הרחבת תודעת השירה נמשכת לכל אורך השנה בכל מיני צורות.

אפריל הוא מעין נקודת-שיא, גילוי של מאמץ מרוכז מחוף אל חוף, אך העבודה להפצת השירה איננה שובתת אף לא

יום אחד. המין האנושי, כך מלמדת אותנו ההיסטוריה, איננו יכול בלי שירה - ודווקא בתקופות קשות לחברה כמו עתה - וכל כמה שלא יטענו שזו היא נחלתו של מיעוט, אי אפשר לבטל את העובדה הבסיסית שהשירה, כפי שאמרה המשוררת האפרו-אמריקאית מאיה אנג'לו, "היא מוסיקה שנכתבה בשביל הקול האנושי".

איך כתבה המשוררת האמריקאית הגדולה אמילי דיקינסון? "אם אני קוראת ספר והוא מציף את כל גופי בקור שאין אש העשויה לחממו, אני יודעת שזו שירה. אם אני חשה תחושה גופנית כאילו ראשי מוסר מעל צווארי, אני יודעת שזו שירה".

השירים שבחרתי ותרגמתי, שביניהם תמצאו גם את פרי עטם של אחדים מחשובי השירה האמריקאית המודרנית, יש להם, לטעמי, מכנה משותף אחד: יכולתם להעביר בקורא אותה צמרמורת שאמילי דיקינסון מגדירה כתכונתה העיקרית של שירת-אמת.