ניצולת שואה בקנדה: "החיים בישראל יותר קשים"

"אינני חושבת שנשארו הרבה ניצולי שואה בגילי, אבל אין ספק שאלו שגרים בארץ, חייהם קשים יותר משלי" - כך אומרת ל-ynet ורה שלומוביץ, ניצולת שואה בת 84 שחיה בוונקובר, קנדה.

במרכז ללימוד השואה של ונקובר מספרים כי יותר מ-300 ניצולים חיים כיום באזור העיר. "חלק מהניצולים מעדיפים להישאר אנונימיים וחלק לא רוצים להזדהות עם תקופת השואה", מספרת מנהלת המרכז, פרידה מילר. "בקרב ילדים ויתומים ניצולי השואה יש כאלה שגדלו בבתים לא יהודיים, ויש שחיים במשפחות מעורבות. יש אפילו ניצולים שעדיין לא שמעו עלינו".

יום השואה ב-ynet:

• קפאו בזמן: הניצולים שעדיין מחכים לבוא הנאצים
• הבוקר: ישראל תעמוד דום לזכר ששת המיליונים
• ערב יום השואה: עושים על האש בגן סאקר
• נתניהו ביד ושם: איראן מאיימת, והעולם שוב שותק
• למען הדורות הבאים: העדויות הסרוקות ב"יד ושם"
  

המרכז נוסד ב-1983 על-ידי ניצולים שביקשו להשאיר חותם גם לדורות הבאים, אך גם להעניק חינוך אנטי-גזעני, לקדם את זכויות האזרח וצדק חברתי. הוא למעשה המוסד העיקרי בבריטיש קולומביה ובמערב המדינה לנושא השואה.

ורה שלומוביץ עם בעלה ג'וזף. "כל חיי מסתכלת קדימה"  

מילר מספרת כי מערכת החינוך בבריטיש קולומביה לא מחייבת ללמוד על השואה, וכי הנושא נלמד רק על פי בחירתו של המורה. לדבריה, יש מורים שמביאים את תלמידיהם לביקור במרכז, ומדי שנה מבקרים בו 25 אלף תלמידים.

שלומוביץ, שבנה ונכדיה בישראל, מסבירה כי "החיים בארץ קשים, כידוע, מהבחינה הביטחונית והפוליטית. המתח רב וצריך לעבוד שם מאוד מאוד קשה. גם מזג האוויר אינו קל. לכן, לא מעט ניצולי שואה חולים ויש להם לא מעט בעיות, ואילו כאן בקנדה החיים טובים ונוחים יותר מכל הבחינות. הייתי נוהגת לטוס לפחות פעם בשנה לישראל כך שאני יכולה להשוות בין שתי המדינות".

ורה לבית הולנדר, שהייתה בת יחידה, איבדה את אביה ורוב בני משפחתה במחנה הריכוז אושוויץ. ב"צעדת המוות" בשנת 1945, אחרי שהות של שנה במחנה, הצליחה לברוח עם אמה לצ'כיה. לאחר כשנתיים נישאה לג'וזף שלומוביץ', ששירת בצבא הבריטי.

אחרי שנתיים עברו השניים לזמן קצר לאוסטריה ומשם היגרו למונטריאול, שם נולדו להם שני ילדים. פיטר, שנולד ב-1948, נחשב לציוני במשפחה ועלה לישראל בשנת 1972. יש לו שני ילדים והוא חי בירושלים. אחותו סוזן נולדה שנתיים אחריו. היא אם לבן וחיה בלוס אנג'לס.

סירבה לקבל קצבה מגרמניה 

ורה סירבה לקבל מהגרמנים קצבה על התקופה שבה שהתה במחנה ריכוז, אך הסכימה לקבל פנסיה קטנה של כ-400 אירו בחודש ממפעל המטוסים בו עבדה בלייפציג. לאור המצב הפיננסי הטוב של המשפחה, היא יכלה להתמסר לעבודת התנדבות ענפה בקהילה היהודית ובכלל במשך 40 שנה. לפני חמש שנים היא קיבלה את אות "מסדר קנדה", הגבוה ביותר במדינה.

"אני אדם מאוד אופטימי", עונה ורה כשהיא נשאלת כיצד השפיעו זוועות העבר על חייה. "מגיל צעיר החלטתי

שלא לדאוג יותר מדי ובעיקר לא לחשוב על מה שהיה אלא על מה שיהיה. אני כל חיי מסתכלת קדימה וצועדת קדימה. יש לי הרבה חברים טובים שמקיפים אותי כל הזמן וכמובן משפחה חמה ותומכת".

ב-1968, בעקבות המהומות האלימות במונטריאול, החליטו ורה וג'וזף לעזוב את העיר ולעבור לונקובר, שם הם חיים כיום. ורה מתמסרת בעיקר לטיפול בבעלה בן ה-97, שבריאותו רופפת. "עד לפני שבעלי חלה, במשך למעלה מ-40 שנה, עסקתי והרצתי על תחום השואה. בשנים האחרונות אני פחות קשורה לנושא. למרות השואה, היו ויש לי חיים טובים”.