נופל וקם על המוסר של בכירי צה"ל

בחודשים האחרונים הוצפו בלוגים ואתרי חדשות בדיווחים אודות אירוע חמור בו היו מעורבים צה"ל, השב"כ, שני פעילי ג'יהאד איסלאמי שמתו בג'נין ב-2007, ושני עיתונאים ישראליים. צו איסור פרסום מנע מלדווח על הפרשה, אך עשרות כלי-תקשורת זרים ידעו לספר על ענת קם, חיילת ובהמשך עיתונאית שנמצאת במעצר-בית ממושך מטעם השב"כ, ועל אורי בלאו, עיתונאי מערכת "הארץ", שיצא מישראל כדי שלא להיעצר אף הוא. הסיבה? קם חשודה שגנבה מצה"ל מסמכים רבים, עליהם הסתמך בלאו בעבודתו העיתונאית. בין היתר הניב החומר  כתבה בה חשף מסמכים מסווגים של צה"ל, מהם עולה-לכאורה כי הרמטכ"ל גבי אשכנזי, והאלופים יאיר נווה וטל רוסו אישרו חיסולים בניגוד להוראות בג"ץ, ביודעין.

אם החשדות נגדה נכונים, קם מואשמת בריגול משום שחשׂפה עדויות לרצח-לכאורה על-ידי צה"ל, באישור חברים במטכ"ל. במדינה סבירה הייתה קמה ועדת-חקירה ממלכתית לבדיקת העובדות והמדיניות שהובילו לביצוע חיסולים אלו ואחרים. צריך להידרש כמובן גם לעצם גניבת המסמכים; אך אם תכלית הגניבה הייתה חשיפת מדיניות (לכאורה) זו של הוצאות להורג, ואף אחד לא טוען כרגע אחרת, הרי שקם ובלאו עשו מעשה חשוב ואמיץ לחיזוק הדמוקרטיה הישראלית. לפי העובדות הללו, את המשטרה היה צריך לשלוח קודם-כל לבתיהם של אשכנזי, רוסו ונווה. כל השאר – מלים ברוח. "חיילת - מרגלת" מכנים אותה. למה לא לכנותם "מפקדים - רוצחים"?

האופן בו נרדפים אלו שקמו להגן על הדמוקרטיה מזכירות לנו שבישראל מותר למערכת הביטחון לעשות ככל העולה על רוחה – לעצור, להסתיר וגם להעלים אנשים (זוכרים את מתקן 1391?). כן, לא רק פלסטינים "נקטפים" על-ידי המדינה. זה קורה גם לישראלים; לרוב ערבים, אבל גם יהודים. במקרה שלפנינו לא מדובר בסכנה לביטחון המדינה, אלא דווקא לעורם של ביטחוניסטים בכירים – וכמובן ליכולתה של מערכת הביטחון להמשיך ולצפצף על הוראות וחוקים, ואז לטייח.

אני מציע לשנן היטב כמה שיעורים:

השיעור הראשון נוגע לצה"ל ולשב"כ. עלינו לזכור שהרבה פעמים כשמדובר בשאלות של אחריות, של אמת ושקר, הדמוקרטיה מעניינת את גופי הביטחון שלנו הרבה פחות מהקריירה של ראשיהם ומיכולתם להמשיך להפעיל כוח לא מרוסן. בכך הם מסכנים את ביטחוננו. לא סתם קבע סגן הפרקליט הצבאי הראשי לשעבר, אל"מ אילן כץ, כי "לא ניתָן לתת יותר אמון בתחקירים הצבאיים". 

השיעור השלישי נוגע למצב הדמוקרטיה הישראלית בכלל. צריך לזכור שהקו בין דמוקרטיה ללא-דמוקרטיה אינו ברור. כמו הקו הירוק, אפשר לעבור אותו בלי להרגיש, לארץ אחרת, עם חוקים אחרים. פאשיזם תוצרת המאה ה-21 לא ייראה כמו הפאשיזם של המאה הקודמת, לפחות לא בהתחלה. הוא לא צריך להגיע מהשוליים; אולי יבוא ממגדלי אקירוב? אולי מנוקדים? הוא לא צריך הצדעות מגוחכות ולא חולצות חומות. אם יבוא, לא ייצבע שחור-לבן – הוא יועבר בשידור ישיר, בשלל גוונים. בהתחלה הוא יהיה נוח לרובנו, אם נתעלם מכמה חריגות, פה ושם. יהיו מקרים גבוליים של העברת כוח צבאי מהמדינה למיליציות חמושות הכפופות לסמכות שאינה של המדינה; מערכת המשפט תותקף ועצמאותה תכורסם כליל; קבוצות מיעוט יוּצאו, טיפין-טיפין, מחוץ לקולקטיב ולחוק. אבל יהיו גם מקרים בוטים יותר, כמו התניית זכויות בהצהרות אידיאולוגיות, כמו מעצרים חשאיים.

אומרים לי שכל זה כבר קורה. באמת? בישראל?? לא ידעתי, כנראה בדיוק ראיתי טלוויזיה. מילא. כאמור, לפאשיזם פנים רבות. אני מקווה שבפעם הבאה שינקוש בדלת, כלי התקשורת יסגרו לו אותה על האצבעות, במקום להזמין אותו פנימה ולהגיש לו את חירויות הפרט שלנו על מגש של כסף.

נעם הופשטטר, דוקטורנט למדע המדינה באוניברסיטה העברית