סיפורם של שלושה ילדים שלא בוכים

בכי עלול להסגיר

ל' היה בן שבע כשפרצה המלחמה. בגיל עשר הוברח אל משפחה פולנייה ענייה של פועל רכבת והסתתר רוב הזמן בתוך תא סגור מלא בפחם.

"לא בכיתי כי ידעתי שבכי עלול להסגיר. היו מקרים ידועים שאמהות או אבות היו מוכרחים לסתום את הפיות של ילדים שבכו, אפילו לחנוק. כל הילדים ידעו כבר בגיל שלוש-ארבע שאסור להם לבכות. הם ידעו שכל רעש, כל צליל, יכולים להסגיר את המשפחה. כך גם אני. אם התכוננו לאורח, היו מכניסים אותי מראש למרתף. במקרים בלתי צפויים הייתה לי טכניקה לזנק ולהסתתר מתחת למיטה מבלי להשמיע הגה.

"גם כשהאם פולנייה הייתה מכה את בנה ואותי, אני לא הייתי בוכה. הבן שלה לעומת זאת מירר בבכי". בנוסף לחששות מכך שהבכי יסגיר את מחבואו, היה חשש נוסף - שאם חלילה יבכה, ימאס על אותה גויה. ולעומת זאת בנה, קיווה לעורר את רחמיה.

אבא שיכול לעזור

ר' מספרת שאחרי האקציה של ינואר 1942 החליטו הוריה להבריח אותה ואת בת דודתה אל הצד הארי. ר' שמחה.

"לא הצטערתי על כך שאני נפרדת מההורים, לא תפשתי שאנחנו נפרדות מהם לתמיד". הלבישו אותנו בבגדים של פלוגת עבודה כי היינו צריכות להראות כמו נשים מבוגרות וכך יצאנו מהגטו בתוך קבוצת עבודה. החביאו לנו כסף בתוך פי הטבעת ואמרו: כשתגיעו, תוציאו. הייתי אז בסך הכל בת עשר והגענו בדיוק למקום שמשם אמורים היו לאסוף אותנו, אולם פתאום בת דודתי גילתה שהיא לא מוצאת את הכסף.

"בכינו בלי סוף ובסוף התיישבתי וכתבתי לאבא מכתב: הגענו בשלום, אבל כל אחת מאתנו קטעה את אצבעה. בבקשה, שלח לנו כסף עבור הרופא". עבורה נשארה באותם ימים טרופים עדיין תמונה של "אבא" שיכול להמשיך ולעזור.

"זה היה הבכי היחיד שלי"

ש' הייתה בת שש כשפרצה המלחמה והתגוררה בדירת מסתור ליד אזור וילות מרוחק, כארבעה ק"מ מורשה.

"נשארנו 13 יהודים שהסתתרו בכל פינה מתחת לשמיכות בבית מטונף, כדי שעוברים ושבים יחשבו שהדירה נטושה. נותרנו עם מעט דולרים, אבל בלי פולני שיוכל להביא לנו אוכל. אני נבחרתי לצאת לשליחויות כי נראיתי כמו ילדה פולניה. הרוסים כבר עמדו ליד ורשה והגרמנים החנו את מכוניותיהם במגרש שמול הבית וכל היום צחצחו אותן שם. פחדנו פחד מות ולמרות זאת יצאתי בכל יום והבאתי אוכל לשלושה עשר אנשים.

"סיפרתי לבעל המאפיה שאני פליטה מורשה שמפרנסת כמוכרת לחם דודה חולה ושאני מוכרחה לפרנס אותה. אמרתי זאת כדי להצדיק את כמויות הלחם הגדולות שקניתי. הוא חיבק אותי וציווה על העובדים במאפיה לתת לי כמה לחם שאני רוצה. לחם היה אז מצרך מבוקש גם עבור פולנים.

"יום אחד הוא לקח אותי על ברכיו ואמר לי: את יודעת שהרוסים כבר נמצאים בפראג, בחלק השני של ורשה? אני ידעתי שאני צריכה לשחק והרגשתי פתאום שהוא גילה אותי. אמרתי לו: מה זה חשוב? הוא נישק אותי ואז פרצתי בבכי כזה שהוא בכלל לא יכול היה להפסיק אותי. הבנתי שהוא ידע כל הזמן שאני יהודיה ושהוא עוזר לי. לא יכולתי להפסיק את הבכי הזה והוא נישק אותי וחיבק אותי. אחר כך לא דיברנו על זה יותר.

"זה היה הבכי היחיד שלי. לא כשלקחו את אבא למחנה עבודה ולא כשנכנסו הרוסים. אני בכיתי על כך שהוא הבין שאני מחביאה יהודים ועזר לי".

תמונה של מישהו שמקשיב

שלושה ניצולים-ילדים אלו סיפרו לי שלא העזו לבכות על מות יקיריהם או למראה הזוועות. הם בעצם בכו כשהייתה להם בפנים תמונה של מישהו שמקשיב להם או מסייע להם.

נסיה אורלוביץ', שחילצה ילדים ונדדה איתם בתום המלחמה לוילנה, שם הקימה בית ילדים עצמאי של תנועת השומר הצעיר, הכירה בחשיבות הבכי: "מינה'לה בוכה עכשיו תכופות. גם על לא דבר. טילה טיקטין היא מחנכת מנוסה. בכל פעם שהיא רואה את הילדה בוכה, קורנות פניה. זה מצוין! היא טוענת כי טוב שהילדה למדה שוב לבכות. יפרוץ לו הכאב והיא תשתחרר מעט. הרי הייתה כמאובנת. כאשר פרצה מינה'לה בפעם הראשונה בבכי, התהלכה טילה בבית וסיפרה לכל המורים את הבשורה". (מתוך, "אמא המותר כבר לבכות?" (1964).

נסיה צדקה. לבכות זוהי זכות שמתקיימת בחברה אנושית עם תקשורת רגשית תקינה. האפשרות הזו מתאיידת במצבים של חסך רגשי קיצוני. תינוקות במוסדות, ילדים מבוהלים או אנשים ללא תקווה אינם בוכים, כי אין להם תמונה של מישהו שיחוש לעזרתם. לכן, ילדים שבוכים מעת לעת, הם ילדים שנפלה בחלקם הזכות להאמין שמישהו מקשיב להם ואולי גם יכול לנחם, לעודד או להקל על סבלם.

• ד"ר דפנה כצנלסון בנק, פסיכולוגית קלינית בכירה.