מצעד החיים
"ועכשיו, כשדור ניצולי השואה עובר מן העולם, אנו נותרים לבדנו - ונטל ההיסטוריה וההוכחה עלינו - בני הדור השני והשלישי". על קו התפר בין הדור הראשון והשני, אבי רט מספר על הצוואה של אמו
סוגיית מערכות היחסים בין הדור הראשון, השני והשלישי במשפחות ניצולי שואה עוד רחוקה ממיצוי והבנה.
ערב יום השואה תש"ע. פחות או יותר בהכללה גסה בני הדור הראשון הם בני 75-90. בני הדור השני בגילאי 45-60, ובני הדור השלישי בגילאי 20- 35.
אנו עדים ב-15-20 השנים האחרונות למספר עובדות ותופעות מעניינות שבצידן השלכות ומסקנות רלוונטיות לכולנו.
העובדה הראשונה היא שבני הדור הראשון הולכים ומסתלקים מן העולם. הזמן והטבע עושים את שלהם ואנשים בגילאי 80-90 עוברים לעולם שכולו טוב, מה שיותיר אותנו בשנים הקרובות מאד עם המציאות שבני הדור הראשון, אלו שהיו שם, שראו בעיניהם, שחוו על בשרם - כל אלו כבר כמעט ולא יהיו איתנו. רבים מהם בשנים האחרונות דאגו לתעד את עצמם באופנים שונים - בהקלטות, צילומים, ספרי זיכרון וכדו'.
העובדה השנייה היא שבשנים האחרונות - הן במסגרת בתי ספר תיכוניים, או מצעד החיים, או במסגרות צבאיות של 'עדים במדים', אלפים רבים מאד של בני הדור השלישי דווקא הגיעו ומגיעים לפולין למסע משמעותי אל העבר. רבים מהם כהכנה למסע ביצעו עבודות שורשים כאלו ואחרות, ומתוכם התוודעו לסיפור המשפחתי והלאומי של העם היהודי.
בין לבין נותרו בני הדור השני - שבילדותם ספגו את כל מה שספגו מהוריהם הניצולים - מדיבוריהם או משתיקותיהם, מהתנהלותם בחיים ומדרכי התמודדותם הלא קלה ולא פשוטה של ההורים. מצד שני בני הדור השני עוד לא חיו בתקופה שהיה מקובל ואפשרי לנסוע לפולין ורק את ילדיהם הם שלחו.
כל זה יצר שיח ישראלי מרתק בין דורות - פעמים בין דור ראשון לשלישי מעל ראשו של הדור השני, ופעמים השיח התנהל בצורה של שתיקות רבות שנים בין בני הדור הראשון לשני.
כך או כך - השנים יעשו את שלהם, וכאשר בני הדור הראשון כבר לא יהיו איתנו-תשתנה המציאות, וכל נטל סיפור השואה, הנחלתו והעברתו מדור לדור תיפול על כתפי הדור השני והשלישי.
כבר היום - כשבעים שנה אחרי - יש המערערים ומהרהרים אחר אופני הנצחת השואה. יש המחפשים טקסים אלטרנטיביים ביום השואה - לא עוד 'אלי אלי שלא יגמר לעולם' של חנה סנש או 'העיירה בוערת' אלא משהו אחר. יש המנסים לחפש דרכים אחרות המתאימות לנוער 2010, ולא רוצים להישאר בדפוסי העבר.
ולהבדיל מחוץ - רבים ומתרבים מדי יום מכחישי השואה לסוגיהם ולמיניהם - עם קשר לאנטישמיות ושנאת ישראל או בלי קשר - התופעה צוברת תאוצה - בשטח, באקדמיה, בתקשורת. לגיטימי לדון בשאלה האם הייתה שואה או לא, וגם החזית הזו מצריכה הערכות מיוחדת כיצד להתמודד מולה.
כל זמן שבני הדור הראשון עוד היו איתנו - יכולנו לשמוע מהם מכלי ראשון ובגוף ראשון עדויות ותיאורים. ראינו את המספר על הזרוע, ואת הדמעה בזוית העין, את הגעגוע למשפחה שהושמדה ואת כוחות הנפש האדירים להמשיך ולחיות, לעבוד ולהקים בתים. בני הדור הראשון היו לנו לסמל ומופת כיצד מתגברים, שורדים, ממשיכים וחיים. לרבים מהם עקב נסיבות ילדותם לא הייתה השכלה פורמאלית - ועם זאת הם היו הרבה יותר חכמים מרבים מאיתנו. אותם אי אפשר היה להכחיש. הם היו העדות החיה לסיפור השואה.
ועכשיו - שהם מסתלקים ועוברים מן העולם, אנו נותרים לבדנו - ונטל ההיסטוריה וההוכחה עלינו - בני הדור השני והשלישי. והשאלה הגדולה היא כיצד ממשיכים את הסיפור? מה הדרך הנכונה להנחיל סיפור ואירוע דרמטי ומשמעותי ומכונן שכזה לדורות הבאים - דורות של היי טק ומחשבים, דורות של שפע ומותרות, דורות של קצב חיים שונה ואורחות חיים שונים כל כך ממה שהיה בעבר. אינני בטוח שהטקסים והשירים של פעם כבר יספיקו בכדי להעביר את המסר לדור הזה החשוף לכל כך הרבה גירויים ויזואליים ודיגיטאליים. אינני יודע מה המתודה החינוכית הנכונה כדי ליצור המשך לסיפור. אולי המתודה של ליל הסדר - בה יושבים סביב השולחן ומעבירים את הסיפור מדור לדור היא הנכונה.
אינני יודע שאילו כלים ישתמשו מכחישי השואה כאשר הדור הראשון כבר לא יוכל להכחיש אותם באופן אישי, ומה צריכה להיות אסטרטגית ההתמודדות שלנו מולם כאשר נידרש אנו לעמוד מול המכחישים.
אולי השנה במיוחד, שנה בה הלכה לעולמה אימי ז"ל, שהייתה אוד מוצל מאש ועדות חיה לשואה ולגבורה, מחדדת אצלי דווקא ערב יום השואה הזה את השאלות הללו.
שנים רבות אני עוסק בחקר ובהוראת השואה, ובהדרכת מסעות לפולין. במשך כל השנים הללו הייתה לי אימי ז"ל, שהייתה בתקופת שהותה במחנה אושוויץ בת 19, כתובת לשאלות, לבירורים, ולתובנות, לדיבורים ולשתיקות. עתה - משהלכה לעולמה - נסתם מקור החיים, החכמה והמידע הזה. נותרנו יתומים תרתי משמע.
ערב יום השואה תש"ע, כשקולות להשמדת ישראל נשמעים ממזרח, וקולות ניכור ושנאה ממערב - מהדהדים באוזניי דבריה הנוקבים כל כך של אימי ז"ל לפני מותה.
וכך אמרה לי: "בני, הרבה שאלות שאלת אותי במשך השנים על התקופה ההיא. על רבות מהן לא הייתה לי תשובה לתת לך. הייתי בסך הכול בחורה יהודיה פשוטה בת 19, ששרדה את המחנות והתופת, ואין לי תשובות לשאלות הקשות שלך ושלכם. אולם דבר אחד אני מאחלת לך ולבני דורך - שעוד שנות דור - כאשר הילדים והנכדים שלכם ישאלו אתכם שאלות קשות ונוקבות על הדור שלכם והתמודדותו שלו - אני מקווה שתוכלו ותשכילו לתת להם תשובות טובות וראויות יותר מאלו שאני נתנו לכם".
לפנייה לכתב/ת 
בשערי אושוויץ
צילום: AP
מומלצים
