קם על יוצרו

מפרשת ענת קם , שעדיין לא הסתיימה, כולם יוצאים רע - התקשורת, השב"כ והתדמית של מדינת ישראל. התקשורת - כלומר העיתונאי אורי בלאו, ענת קם ועיתון "הארץ" - עשו בפרשה הזאת כמה שגיאות חמורות. בלאו ו"הארץ", למשל, היו כל כך להוטים להבליט את הישגיהם העיתונאים שחשפו את כללי הסיכולים הממוקדים, עד שגרמו בעקיפין לחשיפת מקורות המידע שלהם ולפתיחת החקירה על-ידי צה"ל והשב"כ.

שגיאה נוספת ואולי טעות מוסרית של בלאו ו"הארץ" היא שהם אינם מוכנים לעשות את שראוי לעשות, כלומר להחזיר למדינה ולצה"ל את כל המסמכים המסווגים שנגנבו ומצויים ברשותם, וכך למנוע נזק חמור יותר שעלול להיגרם לביטחון מדינת ישראל ולחיי חייליה. זאת, כתוצאה מנפילה אפשרית של מסמכים אלה לידי גורם עוין.

בהקשר זה, צריך להעיר שבלאו, שכנראה מחזיק במסמכים, נמצא כעת בלונדון והחומר שברשותו עלול ליפול לידיים הלא נכונות. גם קם ביצעה מעשה חמור על-פי כל קנה מידה, כאשר ניצלה לכאורה את שירותה הצבאי כדי לגנוב מסמכים מסווגים ביותר, כולל כאלה המכילים מידע רגיש על תוכניות מבצעיות של צה"ל ועל סדר הכוחות שלו, ואין בגניבתם שום הצדקה פוליטית או אידאולוגית, כפי שטענה בחקירתה לפי דיווחים בתקשורת.

גם השב"כ יוצא רע, מפני שהמשיך לדרוש את קיום הצו המשפטי שאסר על פרסום הפרשה, גם כשכבר היה ברור שהוא גורם נזק תדמיתי חמור למדינת ישראל בעוד שתועלתו לביטחון ואפילו לחקירה היו שוליים במקרה הטוב. אפשר לומר שהשיקול של ראש השב"כ, יובל דיסקין, היה לא נכון כאשר התעקש שלא לפרסם את הפרשה רק מפני שחיכה שהיועצים המשפטיים של עיתון "הארץ" ובלאו ופרקליטות מחוז תל אביב יגיעו ביניהם להסכם משופר על החזרת המסמכים.

לזכותו של דיסקין ייאמר כי הוא עשה זאת במידה רבה מפני שלא רצה לפגוע בחופש העיתונות ובעיתונאי בעת מילוי תפקידו. הוא אף אמר זאת בשיחה שקיים היום עם עורכי העיתונים והפרשנים לענייני ביטחון. "הלקח שלנו", אמר ראש השב"כ, "הוא שהיינו צריכים להסיר את הכפפות בשלב הרבה יותר מוקדם. משכנו את הפרשה הרבה יותר ממה שדרוש, בגלל הרגישות לחופש העיתונות". ומדוע באמת לא הוסר צו איסור הפרסום עד כה? הסיבה האמיתית הייתה שהשב"כ קיווה לקבל את המסמכים שבלאו לא העביר לידם במסגרת ההסכם הראשון שנחתם עמו.

שם רע ותקדים מסוכן 

השב"כ טוען שרצה למנוע מצב שבו גורמים עוינים ואפילו גורמים זרים שאינם אויבי מדינת ישראל היו יודעים שברשות בלאו עלולים להימצא מסמכים מסווגים מאוד הנוגעים להערכות המצב המודיעיניות והמבצעיות של צה"ל וגם לתוכניות המגננה שלו. לטענת ראש השב"כ, הסרת צו איסור הפרסום קודם לכן הייתה חושפת את עובדת הימצאות המסמכים האלו ברשות העיתונאי הישראלי השוהה כעת בלונדון. ולכן, גם שהתפרסמו פרטים על הפרשה בעיתונות זרה, הפרט הזה לא נחשף ובכך נשמר ביטחון מדינת ישראל.

לטענה זאת יש משקל מסוים, אבל אילו רצה השב"כ להבטיח שלגורמים עוינים וזרים לא תהיה גישה לבלאו ולחומר שברשותו בלונדון, הייתה לו אפשרות לעשות זאת באמצעים אחרים ודי בקלות. לא צריך לפרט. כל אחד יכול להבין שאם השב"כ ושגרירות ישראל בלונדון רוצים לאבטח את מר בלאו, הם יכולים לעשות זאת בצורה רשמית, גלויה ובלי הרבה בעיות, עד שייחתם עמו ההסכם. לעומת זאת, צו איסור הפרסום גרם נזק תדמיתי עצום למדינת ישראל ולמעמדה הבינלאומי.

שאלה נוספת היא מדוע לא הצליח עיתון "הארץ" ובא כוחו, עו"ד מיבי מוזר, להגיע להסכים נוסף עם הפרקליטות, "מקצה שיפורים" להסכם הראשון. וגם, מדוע בכלל נחוץ היה הסכם שני כזה אחרי שבהסכם הראשון התחייב בלאו להפקיד מיידית בידי השב"כ את המסמכים הסודיים המצויים בראשותו. בלאו, כאמור, החזיר רק חמישים מסמכים מתוך מאות או אלפים שכנראה היו ברשותו, אבל לשב"כ הסתבר לאחר מכן כי הוא לא העביר להם מסמכים שאינם נופלים בהגדרה של "תוכניות אופרטיביות ומבצעיות, סיכומי פגישות בין גורמים מבצעיים בכירים ומסמכים שיש בהם כדי לפגוע או לסכן את פעילות מבצעית של גורמי הביטחון".

הגדרות אלו אינן כוללות, למשל, מסמכים המפרטים את נוהלי הסיכול הממוקד או סדר כוחות של צה"ל. או במילים פשוטות: ההסכם הראשון, על פי גרסת "הארץ", בלאו ועו"ד מוזר, לא חייב את בלאו להשיב כל מסמך שנגנב מצה"ל ומצוי ברשותו. זאת הסיבה שהוא נשאר בחו"ל ואינו רוצה לבוא ארצה, מחשש שייעצר בגין חשד להחזקה לא חוקית של מסמכים סודיים של מדינת ישראל.

השב"כ, לעומת זאת, דרש את כל המסמכים ומיד כדי למנוע נזק ביטחוני. לכן,

היה דרוש הסכם נוסף שהמשא ומתן עליו התפוצץ לפני יומיים. אפשר רק לשער, אבל סביר להניח ש"הארץ" ובלאו אינם רוצים לספק לשב"כ הוכחות שיש בהן כדי להפליל בצורה חמורה יותר את ענת קם. סיבה נוספת היא הרצון להימנע מיצירת תקדים כללי שיאפשר לשב"כ להחרים מסמכים שמגיעים לעיתונאי במסגרת מילוי חובתו העיתונאית ליידע את הציבור.

הדקדקנויות, הפלפולים המשפטיים והליקויים בשיקול דעת ובהערכת סדרי עדיפויות של כל הנוגעים בדבר הביאו להסתבכות שמזיקה בראש ובראשונה לתדמיתה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית ואינה מציגה באור חיובי במיוחד גם את אנשי וכלי התקשורת המעורבים בה.