ללמוד תורה מהחילונים

מי שעוקב אחרי המאבק סביב הזזת הקברים ומיגון חדר המיון בית החולים ברזילי באשקלון יודע שברוך השם ההכרעה הנכונה כבר נפלה, וזהו שבחו של ראש הממשלה שלנו שהבין זאת והצטרף לבחירה הנכונה שבחר עם ישראל, ואנו מתפללים אל השם יתברך שיתחילו לבנות במהירות את חדר המיון.

למה אם כן לעקוב אחרי סיפור זה ולהמשיך לעסוק בו? משום שהתורה מציבה את הבחירה בין החיים לבין המוות כבחירה שהאדם נתבע אליה תמיד, בכל שעה ובכל דור: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע... ובחרת בחיים" (דברים פרק ל' פסוקים ט"ו – כ'). לכן, נכון לראות את ההכרעה שבין החיים לבין הקברים בביה"ח ברזילי כמשתלבת בשלשלת החיים היהודית.

מבחינה דתית חשוב לזכור שההכרעה נפלה על-ידי מאבק של כוחות לא רק מהציבור הלא-דתי, כמו יוצאי "שינוי" או "ישראל ביתנו", אלא השתתפו במאבק נגד הזזת הקברים גם כוחות מהצד הדתי - הרבנים הראשיים, ארגון רבני "צהר", חברי הכנסת עתניאל שנלר וזבולון אורלב, ועוד אישים וגופים.

אכן עגלה ריקה?

החשיבות בציון השותפות הדתית בעניין נעוצה בכך שהמאבק על בית החולים ברזילי הוא הזדמנות לזכור את הבחירה שבפניה עומד הציבור הדתי בהרבה תחומים. זוהי למעשה השאלה שמרחפת לא פעם: איך לשמוע את הקולות העולים מן העולם הלא-דתי? האם נכון להקשיב להם? האם יש מה ללמוד מהם?

בצורה הסכמטית אפשר לומר כי ישנה גישה הרואה בציבור החילוני "עגלה ריקה". אין פירוש הדבר בהכרח ניכור רגשי מן הציבור החילוני (אם כי ניתנה האמת להיאמר שלא פעם מידרדרת הגישה הזאת אל ההתרחקות, ואפילו אל התהום של שנאת חינם). אצל אלו הרואים את החברה הלא-דתית כחברה ריקה מערכים

נמצא לא פעם רק מליצות של אהבת ישראל, אלא גם אהבה אותנטית וחזקה שמתבטאת במסירות נפש גדולה למען הלא-דתיים. אבל, על-פי העולם הרוחני הזה – זוהי התמסרות כדי להציל את "התינוקות שנשבו", כדי להפיץ אור בשטח החשוך ולמלא את הבור הריק במי התורה. וניתנה האמת להיאמר שבדור האחרון מקבלת גישה זאת אישור וחיזוק מהרבה מאוד חילונים שרואים את עצמם מחויבים להודות על האמת ולהסכים להיות פתוחים לראיית דברים באופן זה.

אבל יש גם גישה דתית אחרת. יש דתיים שלומדים הרבה מאוד מהעולם החילוני. בפרשת בית החולים ברזילי הזכרנו הרבה אישים וכוחות דתיים שמקבלים מן העולם החילוני את היתרון הגדול שיש לשמירת החיים על פני כבוד המתים, או את האחריות הכלל ישראלית (שמירת התקציב הממלכתי). יהיו ביניהם שיגידו בפשטות שאת הערכים הללו למדו מן העולם הלא-דתי, ויהיו ביניהם שיגידו שנכון ואמיתי יותר לומר שהערכים שמעלה הציבור הכללי מעוררים או מזכירים לציבור הדתי שערכים אלו הם בעצם מרכזיים מאוד בעולם התורה - אלא שהם נרדמו או נשכחו בחשכת הגלות. ייתכן שגם יהיו כאלו שיבחרו בדגם המורכב והמעניין יותר של הפריה: כמו שהגבר מפרה את האשה להרות וללדת חיים חדשים, כך העולם הלא-דתי מפרה את העולם הדתי. בין כך ובין כך, בשביל הדתיים האלו הקשר הרוחני והמעשי אל העולם החילוני הוא חיוני לעולם הדתי שלהם.

יש מה ללמוד

ואין כאן רק דיבורים על הערכים שעלו בסיפור של ביה"ח ברזילי, אלא על מכלול החיים הממשיים של האדם הדתי. הרי דבר פשוט הוא שחוויית חייו של הציבור הדתי-לאומי מושפעת שפע רב מהעולם החילוני. דוגמה אחת שעולה לאחרונה שוב ושוב (ועלתה לפני כשבוע בראיון עם אלמנתו של רב סרן אלירז פרץ הי"ד) היא הצעיר הדתי שמתגייס לצה"ל לא כמי שאנוס על-פי החוק לצאת כתינוק שנשבה לתוך החברה החילונית, אלא כמי שבוחר להקדיש את חייו לשירות המדינה בשורות צבא-כלל-החברה.

דוגמה מרכזית נוספת, הנמצאת במרכז הדיון הציבורי מאז מלחמת ששת הימים, היא ההתנחלויות בארץ. כמי שזכה להיות שותף להקמת ההתנחלויות מראשיתן, יכול אני להעיד שמפעל ההתנחלות הושפע שפע רב ממפעל ההתיישבות הציונית בארץ בהנהגת תנועת העבודה. הרי כל גיליון של העיתון השבועי בעריכת חנן פורת מתחיל בעיון בשיר מן הספרות העברית החדשה. ובעצם שירת חייה של תנועת ההתנחלות היא: את המנגינה של תנועת ההתיישבות הזאת אי אפשר להפסיק

ועוד דוגמה מרכזית, שאיננה מהעבר וההווה, אלא שייכת לתפילה לעתיד, שהיא – לעניות דעתי – עתידה להיות חשובה ביותר לעתידנו: מצפה אני וצופה שהציבור הדתי יקבל מתנועת השלום הישראלית

התעוררות לערך השלום. מתפלל אני שיהיה מי שיזכיר לדתיים שהתפילה המרכזית כל כך – הקדיש – היא בעצם תפילה לקידוש השם, ששמו הוא שלום, על-ידי עשית שלום עלינו ועל כל ישראל. או אז יתמסרו הדתיים, על-פי דרכם ,לעשייה זו והתמסרותם תתרום את התרומה המכרעת לכל ישראל.

המורה הגדול של הציונות הדתית הוא כמובן מורנו ורבנו הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שיסוד הגותו הוא שהסביבה הלא-דתית והכלל-עולמית מגדלות ומצמיחות גם את העולם הדתי. מכך אני לומד שני דברים: האחד - שהסיעה הדתית צריכה לקבל הפריה מכך שיש מי שתורם לעם ישראל נקודות נוספות, בהן הסתכלות לאומית-ממלכתית ותביעה לשלום עם בני אדם מעמים אחרים, והשני - על הדתיים להודות לשם שיש מי שמרסן אותה ומציל אותה מתביעותיה המוגזמות. בעזרת השם, בית חולים ברזילי עוד ילמד את כולנו הרבה, ויוסיף לכולנו הרבה בריאות וחיים.