ב.מ.וו סדרה 3 - הניתוח הצליח, הקמטים הוסרו

בואו נשים את הדברים על השולחן: אם תגיעו בלילה אפל לביתו של בעל ב.מ.וו סדרה 3 מודל 2009, ותחליפו אותה בגרסה מתוחת הפנים בה נהגנו לפני ימים אחדים, טובים הסיכויים שיעברו מספר ימים לפני שיבחין כי הוא נוהג במכונית אחרת. נכון, מראות הצד גדלו במעט כתוצאה מהתקינה הנוכחית. ונכון, יש מספר שינויים מינוריים ביחידות התאורה הקדמיות והאחוריות. ובהחלט, הספוילר הקדמי פוצל לשניים בעזרת זוג מגשונים אפורים. כן, נוסף גם פס צד לאורך המרכב. מה שמבהיר כי שתי מכוניות משני השנתונים שיעמדו זו לצד זו, ישכנעו גם חדי עין כי נקלעו בטעות לגרסה מורכבת של חידון "מצא את ההבדלים".

דומה, אבל עדיף

מצד שני, אין לנו שום בעיה עם זה. לטלטלות מסוג אלה אותן ביצע כריס בנגל השנוי במחלוקת בתחילת העשור הקודם, אנחנו ממש לא מתגעגעים. היום נראה כי הקונצנזוס בב.מ.וו של אחרי עידן באנגל הסוער, מכתיב בעיקר שינויים מינוריים במראה. והאמת, די קשה להתווכח עם התוצאה. סדרה 3 של ב.מ.וו, לאחר השינויים האחרונים, נראית פשוט מצוין. הקופה שרירית ומוצקה, ואילו הסדאן משדרת ענייניות ויעילות - בלי יותר מדי דרמה. ושתיהן מכוונות עצמן בעיקר לפילוסופיה הגורסת ששימושיות קודמת למראה.

גם בפנים אין הרבה חדש, וגם עם זה אין לנו שום בעיה. עיצוב הפנים של המותג הבווארי הוא אחד הנעימים והנוחים בעולם הרכב. המחוונים גדולים ומוכרים, בורר ההילוכים אליו לוקח מעט זמן להתרגל, הופך לסוג של טבע שני, וכל מתג מרגיש שהוא יהיה מסוגל לשרוד עשרות אלפי לחיצות, אם משום מה זה מה שתרצו לעשות. גם כאן, בסביבת הנהג ותא הנוסעים כולו, ההבדל המשמעותי היחיד בין השלוש המחודשת לזו הקודמת, מתבטא בעיקר במגוון ריפודים גדול יותר, וגלגל הגה מעודכן בקופה, מצופה עור איכותי ובעל שלושה חישורי כרום.

ועכשיו, ברשותכם, למנה העיקרית. בתפריט: מנוע 3.0 ליטר שישה צילינדרים חדש, עם מגדש טורבו דו־שלבי ו-306 כ"ס. תיבת שבעה הילוכים אוטומטית כפולת-מצמד שמגיעה מה-m3 (אופציה), ומביאה את הקופה החדשה ל־100 קמ"ש ב־5.5 שניות, המהירות מוגבלת אלקטרונית ל-250 קמ"ש. אלא שהמספרים היבשים המרשימים כמובן, לא מעבירים את חווית הנהיגה המשובחת שמחכה לנהג ה־335 האמורה: לא את רעש המנוע הנפלא, לא את יבבת הבאס מהאגזוז, ולא את ההיזון החוזר הנפלא מההגה.

זו הייתה אמנם רק נסיעת התרשמות ובוודאי לא מבחן מפרך, אבל תסלחו לי אם בכל זאת אסתכן ואקבע שה-335 (שמכונה בלא מעט סרקזם "m3 לעניים"), הצטיינה פחות או יותר בכל כביש בו נהגנו. וזו אפילו לא הנקודה הכי חשובה. סדרה 3 היא מכונית כה מאוזנת ומתוכננת היטב, שגדולתה העיקרית היא בביטחון האינסופי שהיא משרה על הנהג. ולא משנה אם מדובר בנהיגה מהירה מאד בכבישים משניים, משטחי אוטובאן ארוכים וספוגי גשם במהירות מרבית, או כבישים משובשים שמכוסים בתערובת גשם כבד ושלג שנמס.

בתנאים בהם תמצאו עצמכם עם כמעט כל מכונית אחרת - בוודאי כשמדובר בהנעה אחורית - מתקדמים בקצב של חילזון מוטורי, ב.מ.וו משרה כל-כך הרבה נינוחות עד כי הנטיה היא דווקא להגביר את הקצב. תענוג אמיתי.

כוח החסכון

אז היה קשה לא להתחיל עם ה-335, אבל המכונית הראשונה בה נהגנו היתה דווקא הדגם הצנוע בסדרה: ה-d320 Efficient Dynamics עם תיבת הילוכים ידנית. נכון להיום זו גרסה חסכונית עוד יותר לב.מ.וו הנמכרת ביותר בעולם: ה־320d, שמחירה אגב דומה. היצרנית מבטיחה כאן כמעט 25 ק"מ לליטר בנסיעה משולבת, ופליטה מזערית של מזהמים (109 גרם co2 לקילומטר). נכון שאת המחיר גובה ב.מ.וו בביצועים, אבל ככה זה כשאתה יורד מ-184 ל-163 כ"ס.

אגב, גם אותה ירידה בביצועים אינה קריטית. עכשיו מזנקת המכונית הזו ב-8 שניות בלבד מ־0 ל־100 קמ"ש, ומהירותה המרבית עומדת על 228 קמ"ש, שזה לא בדיוק עגלה. אה, ויש לה גם טכנולוגיה חדשה שמונעת מהמכונית לרעוד, אם הנהג משלב להילוך גבוה מדי ביחס למהירות. כשתראו לי ישראלי שרוכש ב.מ.וו דיזל ידנית בישראל, אסביר לו באופן אישי איך זה בדיוק עובד.

בסופו של יום, הנקודה החשובה ביותר בנהיגה הלא-ממש ממצה הזו, מצטמצמת למספר הערות: ראשית, שני אנשים מבוגרים לא אמורים להגיע למגרש חניה מושלג, לגחך בילדותיות, לנתק את כל בקרות האחיזה ולצייר פרעצל על השלג תוך החלקות כוח. וגם, שני אנשים מבוגרים לא אמורים להמלט מאותו מגרש חניה מפחד המשטרה. שני אנשים מבוגרים גם לא אמורים לריב זה עם זה על מי-ינהג-עכשיו. ואותם שני אנשים מבוגרים לא אמורים להיות עצובים, אב ממש עצובים, כשצריך להחזיר מכונית לחניה.

אז תחליטו אתם: או ששני האנשים האלה לא ממש מבוגרים, או שב.מ.וו סדרה 3 היא חתיכת מכונת נהיגה ממכרת.