כנות ולא איכות

לא כל קורבן הוא יוצר מחונן

שורת הפתיחה של הפזמון ("מה קרה לבחורה שרצתה לקרוע את הלילה") מתנחלת בקלות במוח ומזמזמת שם כבר יומיים, אבל זה בערך כל מה שביכולתי לומר בזכות "מה נשתנה" של מיי פיינגולד, סינגל מתוך אלבומה החדש. השבוע חשפה פיינגולד, לגמרי מרצונה ומתוך תחושת שליחות, כי הבחורה שרצתה לקרוע את הלילה וסיימה אותו כקורבן אונס אחרי שגבר מתועב אחד החדיר סם למשקה שלה היא בעצם מיי פיינגולד עצמה.

חשיפות אישיות כאלה לרגל השקת מוצרי תרבות מעוררות תמיד שתי בעיות: האחת קשורה בשימוש בחומרי החיים הכאילו-שערורייתיים כמקדמי מכירות, אבל גם אם נפטור את פיינגולד מן החשד הזה, הבעיה השניה נותרת בעינה: ברגע שאמן מכריז כי הוא עצמו, בשר ודם, גיבור של יצירה פרי עטו, ההכרזה משתיקה את היכולת לדון בטיבה ובאיכויותיה של היצירה - הרי לא נעים לומר שעם כל הכבוד לסבל האישי, השיר הוא אולי הוכחה ל"כנות" אבל אין כל קשר בין זו לבין איכות.

פיינגולד. קצת דיקציה לא תזיק (צילום: יוסי דוס סנטוס)

"מה נשתנה" הוא דיווח כרונולוגי שקשה מאוד להקשיב להשתלשלות העניינים שלו ולהבין אותה, כיוון שפיינגולד בחרה לשיר ראפ ולא שמה לב לכך שקולה הצרוד והמעושן בעייתי כשהוא מפיק אשד גדול של מלים שקצת מסתבכות זו בזו: נדרשה עבודה נוספת על דיקציה ובהירות ונדרש גם חיסכון במילים כדי להפוך אותו למשהו שתרצו להאזין לו שוב ושוב.

המוזיקה שהוצמדה למילים - איך לומר זאת בעדינות - בוסרית וחפה מכל עניין. מה שנותר הוא קליפ מזעזע, כולל ייצוגים גרפיים בוטים של סצנת אונס משפילה, שאמורים לבעוט בצופה בהם אבל לא מצליחים להתגבר על חולשותיו של השיר או לשרת את מטרותיו. וכל זה אינו שייך כלל להזדהות עם סבלה של מי שהיתה קורבן אונס: לא כל מי שעברה את החוויה האיומה הזאת יכלה לצאת ממנה כיוצרת ומבצעת מצויינת, רק בגלל ההזדהות.

עדיין לא לילדים

נדרשו כמה שניות עד שנזכרתי בקוד החסימה, ובת השמונה לא ידעה את נפשה מהתרגשות - את בטוחה שמותר, שאלה פעמיים, כי עד כה לא הורשה הטף הביתי לצפות בערוץ הילדים, מהטעמים המובנים בהחלט: הגשה וולגרית, עיסוק מרובה מדי ברומנטיקה לבני הנעורים בעוד שהצופים עדיין לא הגיעו לגיל הנכון, אלימות חסרת טעם בסדרות הקנויות והצבת מודלים לא ראויים לחיקוי.

"המלאכיות של צ'ובה", תוכנית הדגל היומית החדשה של הערוץ, אמורה היתה לשנות את התמונה. תמר מרום, יוצרת "אמא'לה", היא האם הרעיונית של הסיטקום היומי בשידור חי, ואלון גור-אריה, מבוגרי "היפופוטם", הוא התסריטאי הראשי, אז מסתמן סיכוי של ערובה לאיכות, ולפחות יהיה מצחיק, ובאמת לא נורא אם בת השמונה תצפה, ביחד איתי.

גיאור. הוא אמור לחנך את ילדינו? (צילום: גיא קרן)

טוב שהייתי שם וטוב שראיתי את האורחים באולפן לפני שחסמתי שוב. גיא גיאור וגיא אריאלי, על פי השקפתי, אינם חלק מעולמם של ילדים ולא צריכים להיות חלק מעולמם. אין להם מה לספר לילדים, ואין בעולם דרך נאותה לתרגם את מה שהם עושים לשפה נכונה לילדים, ששומרת גם על כבודם וגם על כבודנו. אחד מתנשק כל פעם עם בחורה אחרת ועושה פרצופים כאילו הוא אוהב אותה, והשני מנחה את המופע.

על פי אילו קריטריונים נחשבים השניים הללו לפרסונות ראויות להופיע בפני ילדים - בשם עידוד ערכי התחמנות או ערכי החרמנות? בשם הזילות הטלוויזיונית באינטימיות או בשם ההנחה שילדים הם יצורים שטופי זימה? לילדה אמרתי בצער, חשבתי שזה מתאים, טעיתי מאוד. חסמתי, והפעם אני מבטיחה לא להיזכר בקוד, עד שתקום כאן רגולציה מסודרת לתכנים המשודרים לטף.

מי שומר על החתולים?

בתל אביב הם כבר הפליאו ביכולות שלהם ללכת על שתיים ולהישמע להוראות מפעיליהם. הם צפויים לנדוד משם לפתח תקווה, באר שבע, אשדוד, אשקלון וחיפה, ולא בכל מקום יימצאו אנשים טובים שיפגינו נגד השימוש בחתולים בקרקס הרוסי המבקר כעת בישראל.

חתולים, פחות מנוצלים. להם אין יחסי ציבור טובים (צילום: יונית מוזס)

החתולים, מתברר, אפילו זכו לחותמת הכשר של משרד החקלאות שקבע כי מותר להם להופיע. ברור שמותר: הם הרי בחרו מדעת בקריירה של בדרנים לעת מצוא. הם הרי ממש משתוקקים לבצע את השטיקים שלהם ערב-ערב, אפילו פעמיים ביום, תמורת ההבטחה למזון ערב לחך. החוזים עליהם חתמו נדיבים במיוחד, והם מאוד נהנים מתשואות הקהל ומוקירים לו תודה. הם אוהבים במיוחד את הכלובים בהם מטלטלים אותם מעיר לעיר וממדינה למדינה.

בעשור האחרון כבר הבנו שפילים, אריות ונמרי-קרקס הם שריד לעולם שלא האמין בקיומן של זכויות בעלי חיים. אז למה חתולים כן? כי הם קטנים יותר? כי יש להם יחסי ציבור פחות טובים? כי עדיין לא נמצא חבר כנסת שיקדם חקיקה ברורה לאיסור השימוש בחיות כאביזרי בידור?

בהחלט קהל נפלא

תמיד הם יאמרו לנו שאנחנו קהל נפלא, וכמה הם שמחים לשוב ולהופיע כאן אחרי היעדרות ארוכה. תמיד נאמין להם, ולעתים קרובות אפילו נרוץ למשרדי הכרטיסים - שם, מתברר, עדיין נשארו כמה אפילו בשבילנו. גם השבוע זה קרה, כש"מטאליקה" ניפחו כמה חזות מקומיים בגאווה גדולה כשהודיעו את ההודעה המתבקשת הזאת בדרך להופעה שלהם ב-22 במאי, ואם שמעתם את זה או על זה, הרי שהתקשורת לוקה בדיוק באותה פרובינציאליות ממארת של הקהל שמקשיב להודעות כאלה.

ברור שאנחנו קהל נפלא. הרי שילמנו במיטב כספנו עבור הכרטיס, לא? נסענו - בפקקים איומים - עד לאיצטידיון או לפארק, לא? דרכו עלינו, דחפו אותנו, ראינו דמויות זעירות על הבמה הרחוקה והתמקדנו במסכי הווידאו והיתה לנו חוויה של פעם בחיים, לא? אז למה הנפש - אותו יצור קרתני משונה - עדיין זקוקה לאישורם של אלילים מן העולם הגדול לקיומנו, לטיבנו ולאיכותנו כקהל?

iPad, הדור הבא

מתלהבים מה-iPad? בכל מה שקשור ליכולתו להציג לכם ספרים לקריאה, אתם צפויים לחוות - אולי אפילו בקרוב - פיתוח טכנולוגי מהפכני, רב תרבותי וגלובלי

שלצידו יישאר ה-iPad כחפץ יפה אבל די דבילי. למוצר המתקדם יותר אמנם אין יציאת USB או מצלמה, כי מפתחיו הניחו (בצדק) שאין בהם צורך, וגם עלויות הפיתוח האסטרונומיות שלהן על גבי המוצר לא מצדיקות את ההשקעה.

אבל כאן נגמר הדמיון: בניגוד למגבלות ה-iPad, במוצר ההוא תוכלו לקרוא גם בטמפרטורה של 35 מעלות ומעלה, גם בלי להטעין את המכשיר מראש, גם בתאורה חיוורת מאוד, גם בכמה כותרים שתרצו, ואפילו במקביל. בנוסף, מהירות הדפדוף שלו עולה על זו של ה-iPad ומונעת מראש את עצבנותו הצפויה של המשתמש. הוא לעולם לא כבה באמצע הקריאה. הוא מאפשר שימושים אינטראקטיביים כגון סימון הערות בגוף כל טקסט, מבלי להידרש לאביזרים דיגיטליים לצורך הסימון. לא מכירים את המוצר? רוצים להיות מאמצים ראשונים? תורידו אחד מהמדף. קוראים לו, בפשטות, ספר.