בלתי ספורטיבית

הדרכון הצ'כי של קני וויליאמס. הנחקרים והחשודים בהימורים בלתי חוקיים. רשויות המס נגד סמי בכר. המיליונר־מרגל נחום מנבר זועק במגאפון לאוהדי חולון להפסיק את ההתפרעות בגמר גביע המדינה נגד הרצליה. התגובות הלא משכנעות של שמעון מזרחי מיד אחרי התאבדותו של מוני פנאן. הפיכתו של ציון נתן, חשב מכבי תל אביב לשעבר, לעד מדינה. הרימון שזרק במלחה האוהד יוסי מלאך. הבומבה שספג כתב ערוץ הספורט עומר בנוביץ' מיו"ר איגוד הכדורסל לשעבר ירמי אולמרט. גסיסתה של הקבוצה מנהריה. חורבן אוסישקין. סתם, זה הכל סתם. החרא צף ואז שוב שוקע.

בחודשים האחרונים נדמה שאם הכדורסל הישראלי היה נסגר מחר בבוקר, לכל היותר כמה עשרות מאוהדיו היו יושבים עליו שבעה. אחר כך גם הם היו ממשיכים הלאה, כי לאף אחד לא ממש אכפת. אומרים שהכדורסל כאן מסואב, אדיש וכבוי, שהתקשורת מנשימה אותו בכוח או שהוא חי מכוח האינרציה. עמוק בפנים אני יודע שהכל נכון, אבל אף פעם לא אשלים עם זה. לכל הפחות, אהיה האחרון להודות בזה.

"עשינו תחרות הטבעות. 25 הרוגים" (צילום: אימג' בנק/ GettyImages)

יותר מ־30 שנה אני בכדורסל. שיחקתי, אימנתי קצת, נפצעתי על המגרש. אחי היה שחקן ועכשיו מאמן. אבא שלי בעסק ולא מסוגל להפסיק. גם הבן שלי התחיל לאחרונה לתרום זיעה משלו. 20 שנה אני כותב כדורסל, מלווה מקרוב ומרחוק בדבקות יומיומית. עוד משחק, עוד הצצה, עוד כתבה, עוד ראיון, עוד שידור, עוד סטטיסטיקה זניחה שבעיני היא יהלום נדיר, ספר לכתוב, אתר לעדכן. אם מחר בבוקר יקום מישהו ויוציא נגדי צו הרחקה מכדורסל עם הגליה לכדורעף, אני גמור.

במלוא הצניעות, אני חושב שאי אפשר לומר אותם דברים על האנשים שמנהלים כיום את הכדורסל בישראל - שי שני באיגוד הכדורסל, ואבנר קופל במנהלת ליגת העל. השניים האלה משקיעים מזמנם, אבל חיים את הכדורסל על הדרך. קופל התחכך לא מזמן בפעילי שטח של ההתאחדות לכדורגל, ולקראת הבחירות שם ניסה להשיג קולות ומנדטים למרכז בית"ר/ שמשון. הרבה זמן לא ראיתי אותו כל כך נמרץ ושש אלי קרב. שני מצידו היה עסוק לאחרונה בהקשחת עורף מול סמי בכר. אפילו בגמר גביע המדינה - הערב האחרון של בכר על מגרש כדורסל בישראל - החליט שני למנוע ממנו אזכור על ידי הכרוז בגלל אותן עבירות. כאילו שמדובר רק במי שנחשד כעבריין מיסים, ולא בשופט שעשה כאן קריירה מפוארת.

לפני חמש שנים, סמוך לפרסום הספר "היכל התהילה" שכתבתי עם אהרל'ה ויסברג, אירגנתי עם כמה חברים אירוע לבחירת 50 שחקני הכדורסל הישראלים הטובים ביותר אי פעם. לצורך הדירוג שלחנו שאלונים ל־170 דמויות מפתח בענף, כולל לצביקה שרף שאימן אז ברוסיה. בתקופה ההיא לא החלפתי מילה עם שרף במשך כמעט עשור וחצי; כסאח רציני היה בינינו, ואחריו התעלמות הדדית מוחלטת. לא האמנתי שיגיב, ובכל זאת שלחתי לו פנייה מנומסת כי חשבתי שקולו ובחירותיו חשובות. 

להפתעתי, שרף דווקא החזיר לי מייל שבו כתב ככה (ואני מתנצל על האאוטינג): "המשאל חשוב. ולמרות שאני פסול ובזוי בכדורסל הישראלי - גם בעזרתך - אני מוכן להשתתף בו, כי הוא מעניין אותי בשל אהבתי לכדורסל הישראלי שלו הקדשתי את חיי". לטקסט הזה צורפה רשימת 50 הגדולים שלו בכתב ידו.

התרגשתי. באמת שהוא לא היה חייב לי כלום, אבל הוא הרגיש בבטן שהוא חייב לכדורסל, ולכן התעלה על מאבקי האגו ושיתף פעולה עם אויב מר, ככל שקסוקר שלא רואה ממטר יכול להיות אויב מר. אבל אם שרף יהיה הראשון לקנות שק אבל כשהכל ייגמר, שני וקופל לא יהיו אפילו בטופ 100 של המתאבלים.

הבל הבלים הכל זבל

כמעט חמש שנים אחרי שעזרנו לכדורסל הישראלי לחגוג את עצם קיומו, אני כותב בשפתיים מכווצות. לא הצצתי במראה, אבל זאת חייבת להיות ההגדרה לפרצוף חמוץ. משהו קרס פה ברצון להיות מחובר, ובחדווה סביב העניין. הכדורסל מתפרק לנו בין הידיים, וזה לא משהו שקרה פתאום, אלא תהליך שנמשך כבר הרבה זמן. האיגוד, מינהלת הליגה, מכבי תל אביב - כל אחד חושב על התחת שלו.

תמיד הרגשתי כמו רומנטיקן של ספורט, אבל האווירה בכדורסל הישראלי כבר מזמן לא רומנטית. הסיפור הוא כבר לא על שחקנים ואולמות וסמלים ואגדות מתהוות, אלא על פרשות ופרשיות, כסף ומסחרה. יד אליהו הפך להיכל נוקיה, ובפסקי הזמן האוהדים כבר לא מעודדים: הם קמים על הרגליים כדי לתפוס חולצות של הספונסר שדיילות זורקות ליציע, או מסתובבים בין החנויות החדשות. בלי שאר רוח, בלי קרביים, בלי בטן מתהפכת של אוהדים מהשנייה הראשונה ועד לבאזר.

פעם הבטנו בשחקנים, ישראלים וזרים כאחד, מלמטה למעלה. את מייק מיצ'ל, פרוויס שורט, דייויד תרדקיל ובילי תומפסון - כולם חבר'ה שעזבו אותנו לפני כמעט 20 שנה - יזכרו גם בעוד 20 שנה. אבל לכו תזכרו מי הזרים שמשחקים היום ברמת גן, מי היה באשקלון בעונה שעברה או בראשון לציון לפני שנתיים. בעצם עזבו את הזרים: נסו להבדיל בין הישראלים. אז יכול להיות שסתם התבגרנו, אבל באותה מידה זה הכדורסל שהמאיס את עצמו, בתהליך שמתרחש בכמה מישורים שכולם מובילים לאותה מסקנה: זה לא מה שהיה. וכרגיל, איכשהו זה מתחיל בכסף.

מבחינה כלכלית נמצאת ליגת הכדורסל המקומית בנסיגה קיצונית. דוגמאות? בבקשה: אפיק נסים משחק עונה שביעית ברציפות באירופה. פחות חשוב כרגע אם הוא כישרון שהליגה פלטה או שחקן שפלט את עצמו באמצעות דרכון צרפתי, העיקר שהוא משחק בהצלחה ברמת הביניים. בקיץ הוא בדק אפשרות לחזור לכאן, ואחרי גישושים החליט לשוב לעונה נוספת בקבוצה האיטלקית שלו. "עושה רושם שהמצב הכלכלי של הכדורסל פה לא טוב. התשלומים שמציעים כאן נמוכים והרגשתי חוסר אמינות, או קושי לסמוך על מנהלי קבוצות שדיברתי איתם. כנראה שהמקום שלי עדיין לא פה", אמר ונסע.

כמו נסים, גם אריק שיבק ומולי קצורין מעבירים את השנים האחרונות באירופה. למעשה, אף אחד לא זוכר מתי קצורין אימן כאן קבוצה, ולשיבק זוכרים במעומעם

 את ימי אוסישקין לפני שבע שנים. בקיץ חשבה הפועל ירושלים על שניהם, וזרקה הצעה. שניהם הקשיבו, הופתעו לשמוע כמה נמוך הגיעו התשלומים בכדורסל הישראלי, ונשארו כל אחד במקומו. בינתיים, בארץ, דני פרנקו אימן בעונה שעברה את הפועל חולון בהצלחה גדולה, כולל זכייה ראשונה למועדון בגביע המדינה. בתום העונה, כשהתיישבו לדבר על חוזה חדש, התברר שלא רק שאין העלאה ותגמול - אלא שגם אחרי הפחתה בדרישות השכר, פרנקו עדיין גדול על האמצעים הכספיים של הקבוצה. התוצאה: הוא ומוחו הקודח יושבים כרגע מחוץ למשחק. ככה מתגמל הכדורסל בישראל את האנשים שמקדישים לו את עיקר חייהם ומביאים הצלחות נדירות.

רגע, לא סיימתי. על מתן נאור תמיד אמרו שאצלו הראש חזק יותר מהאתלטיות ומהפיזיות. טוב, אז הראש הזה הוביל אותו לעזוב את ליגת העל. הוא עף עם אשתו לטיול בדרום אמריקה, ונתקל חזיתית בחיים שמעבר למשחק. כשחזר הצטרף לנהריה וסיים איתה את העונה, ובקיץ החליט להתנער מהכל ולשחק בהפועל אוסישקין מהליגה השלישית. גם הוא דיבר על מוסר תשלומים ירוד וסכומים נמוכים יחסית לעבר, לצד מחסור באתגר אמיתי ובהזדהות עם הכיוון שאליו הולך הכדורסל: אין סמלים, המשכיות, מטרה, קהל, עניין, ריגוש או כסף. בשלב שהיה אמור להיות בשיאו ירד נאור לחפש שורשים ורגש, ובחר בקהל של אוהדי הפועל תל אביב. אז אולי לא שמעתם עליו העונה, אבל זה לא מזיז לו: הבית הוא לא איפה שאתה מניח את הכובע, אלא איפה שאתה שם את הלב.

אפילו זרים שהיו כאן פעם כבר לא מכירים את ישראל. "הכל טוב כאן", סיפר לא מזמן הסרבי סשה בראטיץ', ששיחק לפני כמה שנים בגליל והיום בהפועל חולון. "מזג האוויר, האוכל, האנשים, הנופים. רק לא הכסף".

ברור, ברור ששמעון לא ידע

מילא הכסף, מילא אפילו השחקנים: גם להיות אוהד כדורסל זה מזמן לא סיפור פשוט. סתם אוהד ממוצע, זה שבסך הכל רוצה שהקבוצה שלו תנצח את הבני זונות שממול, הולך לאיבוד בסבך החידושים של השנים האחרונות. הוא צריך להתמודד עם חוק רוסי מלאכותי - זה שמכתיב נוכחות של שני מקומיים על הפרקט בכל רגע נתון - שגורם לו לקלל את המאמן אחרי חילופים מוזרים שהוא נאלץ לפעמים לבצע; הוא לא קולט עד היום מה זה פסק זמן טלוויזיה, מי צריך את זה ומתי זה מגיע; הוא גם לא יודע כמה זרים מותר לרשום בטופס וכמה מותר לכל קבוצה להחתים, או כמה פעמים מותר להחליף זרים במהלך העונה, או אם יש איזשהו דד־ליין לעניין הזה. ועוד לא נדרשתי בכלל לזה שמתוך עשרה שחקנים על המגרש, הוא מזהה אולי שלושה.

מי מכיר, מי יודע? (צילום: עוז מועלם)  

אף אחד לא מבין גם למה משנים מדי עונה או שתיים את מספר הקבוצות בליגה, ואת שיטת המשחקים. או למה יש קבוצות שעלו ליגה אבל לא עולות, ומנגד קבוצות שירדו אבל לא יורדות, או למה הליגה הישראלית היא מהיחידות שאין בהן סדרת גמר פלייאוף אלא פיינל־פור. ואם כבר פיינל־פור, למה צריך להזעיק את המעודדות של לובליאנה או ז'לגיריס קובנה, שאבנר קופל יוצא לחו"ל במיוחד כדי לראות אותן מקרוב ולהדביק חותמת כשרות? מה קרה, כבר אין פה כוסיות שיודעות לרקוד?

בעניינים שקצת יותר ברומו, אוהד כדורסל כאן לא מבין עד היום למה נבחרת ישראל אף פעם לא משחקת במלחה, האולם הכי כיפי בארץ. הוא גם לא מבין למה איגוד הכדורסל מונע ממינהלת הליגה לאסוף לחיקה את איגוד השופטים, או לפחות את שופטי ליגת העל, ולהפוך אותו לגוף מקצועני לחלוטין. בקיצור, להיות היום אוהד כדורסל זה הרבה יותר מסובך מאשר פעם, כשבכל קבוצה שיחק זר אחד או מקסימום שניים. כשקלעים ידעו לקלוע, כשבצבע היה סנטר ולא פורוורד שאמרו לו לעמוד שם, כשדוד דגן היה שורק לפאול ואף אחד לא היה חושב למה הוא עשה את זה.

יודעים מה, עם הקטע הכלכלי והתסבוכת הטכנית עוד הייתי מסתדר, אבל הנה מגיעה הנקודה החשובה ביותר: האמון נעלם. החוזה הלא כתוב שבין מנהלי ענף הכדורסל לבין אוהדיו הוכתם שוב ושוב בזמן האחרון. תמיד ידענו ששמעון מזרחי אומר מה שהוא רוצה ולא מה שרוצים לשמוע, אבל מכאן ועד לטעון שלא ידע דבר על דרכיו של מוני פנאן? הרי השניים האלה היו חברי נפש, צמודים זה לתחת של זה עשרות שנים. האמירה הזאת של מזרחי, שמורגל בהכחשות ובאישורים לכל דבר שמופנה כלפיו, לא היתה עוד אחת בגדוד הציטוטים שבאים והולכים. היא חילחלה עמוק. כל מי שיצא לי לדבר איתו, מאנשים שמעורבים בענף ועד כאלה שלגמרי לא, אומרים אותו דבר: איך, איך שמעון מזרחי אומר שלא ידע כלום, כשאנשים מחוץ למכבי תל אביב מספרים שידעו, או לפחות קלטו משהו?

האמת, לא ברור מה עדיף: להיראות נרעש ונסער ולהדוף כתבים בכעס כמו מזרחי בשדה התעופה, או לשתוק כמו דג סטייל דייויד פדרמן, שמאז התאבדותו של פנאן ועד רגע הקלדת המשפט הזה קולו טרם נשמע. כשלפדרמן יש צורך להסביר דברים הוא יודע להגיע לכלי התקשורת המתאים לו ולהסביר במפורט ובצורה מסודרת כל עניין, וגם לענות על שאלות קשות ולנדב פרטים. אבל כנראה שגם הוא יודע שיש דברים שאי אפשר לייפות, ושאין להם הסבר שנותר נקי וריחני גם אחרי כביסה. מה שברור מעל לכל ספק זה ששתי התגובות המאוד שונות האלה עשו בעיקר רע לדמותה של הנהלת מכבי תל אביב - מועדון שהוא כידוע עיקר הסיפור שיש לכדורסל בישראל למכור.

"זה יחכה לכם בסוף היום בחדר של המנהלת" (צילום: ראובן שוורץ)

יש בי אהבה ולא נראה לי שהיא תנצח

בחודשים האחרונים, שהם שעת משבר לכל דבר ועניין, נשפכים עלינו גם גמגומים לא מספקים מצד ראשי איגוד הכדורסל, איגוד השופטים, מינהלת הליגה וכל מי שידו, רגלו או צווארו שקוע בעניין. רשות המיסים חוקרת כבר חודשים אבל עסוקה בהעלמות מס בלבד, ומכל מקום לא היא זאת שצריכה לטפל בקטע המשמעותי יותר לציבור האוהדים: טוהר המידות של הענף כולו. פעם אחת כבר הוחמצה הזדמנות לטפל באופן הראוי בסיפור צ'ורצ'יץ', פנאן והפיצה, ולא ברור איך נשמטת הזדמנות אמיתית נוספת לחקור לעומק את הריקבון שמאחורי הקלעים. שוב יש תחושה שהשתקה, ריכוך או טיוח יביאו לתוצאות הטובות ביותר מבחינת המערכות המנהלות. אבל אסור שזה יקרה הפעם, והמשטרה חייבת להתערב במוקדם או במאוחר.

התקשורת מלאה בפרטים מסעירים ודרמטיים כאלה ואחרים, כאילו מדובר בעוד סיפור שלא ייאמן מהחיים עצמם. אבל כדורסל הוא לא החיים. הוא הפאן שלהם - או לפחות זה מה שהוא אמור להיות. ואז מגיע הרגע האישי הזה שבו אתה מבין שאין למי להאמין. שהמנהל החם והמסור היה ג'וקר גדול וערמומי, שהשופט המצוין והבינלאומי עבד בנכלוליות על שלטונות המס לאורך השנים, ולא רק הוא. שראשי הליגה והענף לא ממש יודעים מה להגיד ומה לעשות, ושלצביקה שרף - האיש שהקדיש את חייו לכדורסל - עשו כזה אמבוש וזובור באיגוד הכדורסל לפני כמה חודשים, שהוא לקח את הרגליים עד סנט פטרסבורג. העיקר לא להיות פה.

פתאום אתה קולט שאולי אלה שתמיד המעיטו בערכו של המשחק הזה, ובמיוחד בליגה הישראלית, פשוט צודקים. אולי באמת אפשר לחיות בלעדיו. אולי באמת לא חייבים ללכת לכל משחק כמו פעם. אולי מספיק לראות בטלוויזיה. ואולי, כמו שתמיד אמרו לך ואף פעם לא הקשבת, אפשר לראות את חולון נגד רמת גן החל משלוש דקות לסיום, כי לא באמת משנה מה קרה קודם. אם הכל מסביב כל כך מעורער, אינטרסנטי, מחופף ושקרי, אולי באמת אין טעם להקדיש יותר מכמה דקות פה ושם למשחק הזה ולגמור עניין.

אני עדיין אוהב כדורסל. אלא שהאהבה הזאת, קצת כמו סירה קטנה שאיבדה את הדרך, נעה על גלים קטנים שבין אי נוחות לאי נוחות. עדיין אוהב וכבר לא מאוהב. מעביר את הזמן סתם ככה כמו זוג נשוי שאיבד עניין, עד לסוף העגום והמר. זה מה יש ועם זה נלך לקבר. בלי דרמה, סתם עם ייאוש.