ואם ענת קם הייתה מהר ברכה?

מהפרטים ההולכים ומתבהרים בנוגע לאותה פרשייה סודית שהיתה אסורה לפרסום, עולה הרושם שלכאורה ענת קם -מי שלימים תעבוד כעורכת באתר וואלה - בהיותה חיילת, רל"שית של אלוף פיקוד המרכז יאיר נווה, גנבה מסמכים הכוללים פרטים ביטחוניים חסויים, ונתנה אותם ממניעים הנוגדים את האינטרס הביטחוני של המדינה לעיתונאי "הארץ" אורי בלאו, כדי שיעשה בהם שימוש.

"איך נסמוך עליכם?" ישאלו בשידור רזי ברקאי ומתי גולן, כל אחד בתורו ובשעתו, את הרב הצבאי הראשי רפי פרץ. "אני מאוד מודאגת", תוסיף יעל דן בקול אמהי וחנוק, ותשלח את כל חובשי הכיפות ללכת בפעם ה-350 לעשות את חשבון הנפש המבוקש.

גם בלי שמקרה כזה באמת קרה, לא צריך להפעיל כל-כך חזק את הדמיון הפורה כדי לחזות את צקצוקי הלשון, משיכת הראשים והנו-נו-נו של מיטב המושכים בעטים, במיקרופונים ובמצלמות.

כמי שחי בתל אביב ונוהג לבלות לא פעם במקומות שנחשבים כמעוזי השמאל (מה לעשות, שם המוזיקה תמיד טובה יותר), יצא לי לשמחתי להכיר אנשי רעיון ומעשה, פעילים אידאולוגים, שיוצאים ועושים למען ערכים נשגבים באמת - כמו זכויות אדם - אם כי לדעתי, לעתים בצורה נאיבית מדי. רק לאחרונה שמענו על יותם פלדמן שבשם תחקיר עיתונאי הלך באומץ עם סודנים במדבריות סיני כדי להרגיש ולראות מקרוב את מה שהם עוברים בדרכם לארץ המובטחת - ולספר על כך. לא מכיר הרבה שהיו מתחלפים איתו במשימה. אבל לאחר מעשים אלו - שמסכנים את

עצמם ולפעמים גם אחרים - הם זוכים אמנם לנזיפונת, אך במקביל גם לחצי קריצה ואיזה צ'פחה ידידותית של הערכה על דבקותם במשימה ועל הערכים האידאולוגים שבשמם הם עשו את מה שעשו.

משום מה, אותם חיילים של הר ברכה שהניפו את שלטי המחאה נגד פינוי פוטנציאלי - שאני מתנגד למעשה שלהם בדיוק כמו שאני מתנגד למעשים מהצד השני של המתרס - לא יזכו לאותה חצי קריצה אלא רק להחזיק בתואר הנכסף של הסכנה הגדולה ביותר לדמוקרטיה השברירית של מדינתנו.

האם הפעם זה ישתנה? מסופקני. קשה לי לראות את גבי גזית עורך דיון על האם צריך לחשוש מגיוס בוגרי נוער מרצ (לא צריך) לצבא, אבל אני די סמוך ובטוח ששאלת נאמנותם של הדתיים-הלאומיים - כולם כמובן ימנים, המושפעים מרבניהם - תמשיך לעלות בכל אימת שמישהו מהצד הפוליטי הזה יגיע לכותרות.