במזרח הבירה דווקא שומרים על הנוף

בנובמבר 2004 שלח בכיר בעיריית ירושלים מכתב. הציקה לו הפגיעה בנוף הקדומים בשכונת סילוואן ליד העיר העתיקה. כדי להחזיר את הנוף למצבו הטבעי, הפראי, לימי דוד המלך, הוא ביקש "להסיר", כלומר להרוס את בתיהן של 88 משפחות פלסטיניות המתגוררות במקום. מאות אנשים היו אמורים להיזרק לרחוב. מחיר פעוט כשעל הכף מוטל יופיה של עיר הנצח, יופיים של הריה וגאיותיה.

אותו בכיר, אורי שטרית, אז מהנדס העיר והיום עצור בפרשת "הולילנד", חשוד שתמורת שוחד של מיליוני שקלים אישר, תמך ודחף בניית שורה של מבני ענק על רכס בולט בעיר, "מפלצות שיש בהן כדי לכער העיר", כפי שהגדיר את המבנים שופט השלום אברהם היימן בהחלטתו להאריך את מעצרם של שטרית ושל החשודים האחרים בפרשת השוחד.

מכתבו של שטרית בדבר הרס שכונת אל-בוסתן (עמק המלך, בלשון הרשמית של המכתב) בסילוואן הגיע אלי, ועוד לפני שפרסמתי אותו נפגשתי עמו בלשכתו, בניסיון להבין מה עומד מאחורי החלטה שהיה ברור שעלולה להצית את ירושלים. שטרית לא נחשב לאיש ימין, להיפך, הוא נחשב למקורב למרצ, חילוני מוחלט, זקן קצוץ של אינטלקטואל אירופי וחיבה לסיגרים.

בשיחה עמו טען שטרית ששום מניע פוליטי לא עמד מאחורי המכתב. רק שיקולים מקצועיים, אדריכלות נטו. מאז ימי המנדט הבריטי, הסביר לי, שומרים מהנדסי העיר ירושלים מכל משמר על ניקיון מראה של העיר, על קווי המתאר של ההרים והגאיות. הוא רק ממשיך את המסורת. ממש שומר הטבע, שומר המורשת היהודית, ושומר חוק. הוא לא מסוגל לסבול שאנשים מפרים את החוק ובונים איפה שבא להם, לא משנה אם הם פלסטינים או יהודים. חוק זה חוק.

ידעתי ששכונת אל בוסתן יושבת בתוך "האגן הקדוש" המקיף את העיר העתיקה, ידעתי שישראל רוצה את השטח הזה ריק מפלסטינים, ידעתי שמתנחלים לוטשים אליו עין. שטרית התכחש לכל ההקשרים האלה. היום, כשהוא נחשד שמכר את מדרונות ירושלים בעבור בצע כסף, ההכחשות האלה מקבלות צליל אחר.

שטרית לא לבד. בכל פעם שפלסטינים רוצים לבנות במזרח ירושלים, על קרקע ששייכת להם (הקרקע באל בוסתן היא בבעלות פלסטינית פרטית), נזכרים שלטונות ישראל בדאגתם הכנה לסביבה. פתאום הם נזכרים שהשטח שבו רוצים הפלסטינים לבנות הוא שטח ירוק, שהבנייה הפרועה בו תהרוס את נוף הקדומים. על היסוד הזה נדחות תוכניות הבנייה שמגישים הפלסטינים, על היסוד הזה הופכת מרבית הבנייה הפלסטינית במזרח העיר ללא חוקית. שום שיקול פוליטי אין כאן, שום אפליה נגד פלסטינים, מתגוננים תמיד בעיריית ירושלים או במשרד הפנים. אך ורק שיקולים מקצועיים, אורבניים, סביבתיים. ברור.

כך, על סמך הנימוקים האלה בדיוק, דחתה לפני קצת יותר משנה הוועדה המחוזית בירושלים את תוכנית הבנייה שהגישו תושבי אל בוסתן להכשיר ולהסדיר את הבנייה בשכונה שלהם. אזור אל בוסתן, כתבה הוועדה בנימוקיה לדחיית התוכנית, הוא חלק מ"רצף שטחים פתוחים שאין לאפשר הפגיעה בהם וזאת נוכח רגישותם הנופית וחשיבותם הרבה הנובעת ממיקומם. אישור התכנית אף יפגע בעיקרון המבקש לשמור על חיץ ירוק בין העיר העתיקה לסביבותיה".

שטרית הפסיק לכהן כמהנדס עיריית ירושלים כשלוש שנים לפני הדיון בוועדה המחוזית בעניין אל בוסתן. אבל רוחו "המקצועית" המשיכה לשרות עליה, כפי שהיא שורה על ראש העיר הנוכחי ניר ברקת, שרוצה גם הוא "לפנות" את השכונה, כדי "להחזיר את האזור לנוף קדומים", כדברי מורו ורבו שטרית. שיקולים מקצועיים, כמובן, שום קשר לפוליטיקה, שום שמץ של אפליה. אותם שיקולים מקצועיים טהורים שהובילו את אותה ועדה ואת אותו ראש עיר לאשר את התוכנית לבנות 1,600 יחידות דיור ברמת שלמה, שנה לאחר שדחו את תוכנית הבנייה הפלסטינית באל בוסתן.

כל אבן שמזיזים בירושלים בכלל ובמזרח ירושלים בפרט, נגועה בפוליטיקה. כל כביש, כל מדרכה, כל קו ביוב. הניסיון להסתתר מאחורי שיקולים מקצועיים גרידא הוא עצימת עיניים במקרה הטוב, וצביעות במקרה הרע. עדיין לא ברור מהו המקרה של שטרית. אבל הוא מלמד אותנו שבירושלים צריך לקחת את השיקולים המקצועיים עם 10 קילו מלח, קילו פלפל, וגם קצת אורגנו לא יזיק.

מירון רפופורט, עיתונאי