נקמת השב"כ מסכנת אותנו
אם חושפי שחיתויות ועיתונאים מוצאים עצמם נרדפים ונאשמים בעבירות חמורות בגלל החשיפה, יש לנו בעיה עם החוק ועם הדמוקרטיה בישראל
אם אכן עשתה ענת קם את המעשים המיוחסים לה בכתב האישום, היא עברה על החוק. אפשר היה לסיים את הדיון בפרשה במשפט קצר זה, אבל הדברים מורכבים קצת יותר.
ראשית, ברגע שהחוק משמש כסות לבכירים כדי למנוע פרסום מעשים לא חוקיים שעשו (והפרה של צו בג"ץ היא עבירה על החוק), יש לכולנו בעיה. אם יקום מישהו אמיץ ויוציא את הדברים לאור השמש, הוא בוודאי יתרום בכך לשלטון החוק במדינה – אבל פעולתו תהווה עבירה על שורת חוקים האוסרים גילוי מידע "סודי".
זו בעיה, כי הדלפה לעיתונות היא לעתים קרובות הדרך היחידה להביא את הדברים לידיעת הציבור. הרי לולא הפרסום של אורי בלאו ב"הארץ", איש לא היה יודע כי הרמטכ"ל אשכנזי ואלוף הפיקוד יאיר נווה הוציאו (לכאורה) פקודות הסותרות את צו בג"ץ.
שנית, החוקים שבהם מדובר הם חוקים בעייתיים, שעל אי-התאמתם למדינה דמוקרטית מתריעים אנשי משפט ופוליטיקאים כבר שנים רבות. לפי החוק בישראל, ורק אצלנו מכל המדינות הדמוקרטיות, כל מידע שהגיע לעובד ציבור במסגרת תפקידו מוגדר כ"סוד רשמי", שפרסומו הוא עבירה פלילית. כבר לפני 50 שנה נענש פקיד במשרד המשפטים משום שהדליף לעיתונות מידע, שהביא להרשעתו של בכיר מושחת. הבכיר נענש, אבל גם הפקיד עצמו נשלח לכלא ופוטר. ולכן, מי שנמצא בתוך המערכת הממשלתית או הבטחונית, צריך הרבה אומץ כדי להוציא את הדברים החוצה.
הדברים מגיעים לידי אבסורד כאשר מדובר בהעברת מסמך "סודי" (הגדרה שניתן להחילה כמעט על כל מסמך): סעיף 113 לחוק העונשין קובע כי מי שמסר ידיעה סודית כשאינו מוסמך לכך, דינו 15 שנות מאסר. אם גם התכוון לפגוע בבטחון המדינה, דינו מאסר עולם. וכאילו כדי להוסיף עוד נופך של חומרה לדברים, הכתיר המחוקק את הסעיף בכותרת "ריגול חמור". כך יכולים "גורמי הביטחון" להאשים חיילת צעירה ב"ריגול חמור" רק מכיוון שהעבירה, לכאורה, מידע לעיתונאי כדי להתריע על הפרת חוק. ואילו הפרקליטות אינה מתביישת לטעון, שאותה חיילת "התכוונה לפגוע בבטחון המדינה" (למרות שהצנזורה הצבאית אישרה את פרסום המידע והמסמכים בעיתון!) ולכן היא צפויה לעונש מירבי של מאסר עולם.
כי צריך לזכור, ש"גורמי הביטחון" יודעים לחקור אבל יודעים גם להסתיר מחדלים בחסות "בטחון המדינה", והם יודעים גם לנקום. תשאלו את תא"ל יצחק יעקב (יצה), שבדיוק כמו ענת קם הואשם ב"ריגול חמור" כי העביר לכאורה מידע לידי עיתונאי. תשאלו גם את טלי פחימה, שבזמן שישבה במעצר הפיץ השב"כ לעיתונאים "מידע" שלפיו היא בהריון מידידה הפלסטיני. השב"כ ידע שזה מידע שקרי, אבל כפי שהסביר זאת בכנות חוקר השב"כ שהיה אחראי לשמועה, הוא וחבריו חשו שהם חייבים להרתיע אחרים מלנהוג כמותה.
מי שקרא את הדיווחים מתוך ה"תדריך" שנתן ראש השב"כ יובל דיסקין לבכירי העיתונאים, יכול היה להבחין ברצון לנקום גם בעיתונאי שסירב לשתף פעולה עד הסוף. תחילה הביך אורי בלאו את מערכת הביטחון בשורת תחקירים שחשפו שוב ושוב את ערוותה, ועכשיו סירב להיענות לכל דרישות השב"כ ואף נמלט לחו"ל. הם, "גורמי הביטחון" העלומים, כבר מציגים אותו כעבריין, כבוגד במדינתו ואפילו כמי שהסגיר, למעשה, את מקורותיו.
בסופו של דבר, אורי בלאו וענת קם (אם עשתה את מה שמיוחס לה) הם אזרחים שאיכפת להם, שהביאו לחשיפתה של פרשה שראוי היה שתובא לידיעת הציבור. אם חושפי שחיתויות (whistle-blowers) ועיתונאים מוצאים עצמם נרדפים ועומדים למשפט בעבירות חמורות בגלל החשיפה הזאת – יש לנו בעיה עם החוק ועם הדמוקרטיה בישראל.
אבי וינברג מלמד דיני תקשורת באוניברסיטה הפתוחה והוא מרצה לתקשורת באוניברסיטת ת"א ובמסלול האקדמי של המכללה למינהל
לפנייה לכתב/ת 
