אמהות לא כל יכולות
נדב ואביהוא מהמרים באש קדושה - ונשרפים למוות. האם אמא שלהם, המיילדת הגדולה מהחיים, הייתה יכולה למנוע זאת? האם שרה הייתה יכולה למנוע את עקידת יצחק?
את הדבדבנים המסוכרים/ והאדמים מדי/ כבר זלל זללן הלבבות./ אמן. (י. עמיחי)
פרשת "שמיני" מכוסה עד צוואר בדם ובריח חריכה. ביום השמיני, לאחר שבעת ימי המילואים של המשכן, נאכלים בשריפת אדוני קורבנות העולה והחטאת של אהרון הכהן, ומיד לאחריהם, באותה אש, נאכלים גם שני בניו של אהרון, נדב ואביהוא. הסיפור על מותם מלא המסתורין מתואר בפירוט יחסי בפרשה שלנו (ט, כג – י, ו):
וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם:
וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה': וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן:
מות שני בני אהרון ושריפת הקרבנות שקדמה לסיפור זה, הם שני המקומות היחידים בכל המקרא שבהם נאמר "ותצא אש מלפני ה'". אש קורבנות החניכה ואש קרבנות האדם.
איש אשה ואש
משה, אהרון, בניו ואלוהים מהמרים באש, בקורבנות ובקירבה אל הקודש. בקריאה שנייה של הסיפור ברור כי המחיר, כמו אקדח מעשן, מונח על השולחן כבר בפתיחת המערכה הראשונה. במדרש משחק רבי עקיבא בשמות 'איש' ו'אשה' וקובע: "איש ואשה, זכו - שכינה ביניהן, לא זכו - אש אוכלתן".
אם מורידים את האותיות שאינן זהות בשמות 'איש' ו'אשה' נותרת האש. מובן גם שאם מחברים את האותיות שאינן זהות יוצא שמו של אלוהים: 'יה'. אש יה. האש של אדוני אכלה את הילדים, ובתמונת הפרידה האחרונות אנו רואים סביבה גברית בלבד: מקום עבודת הכהנים, הכהנים, משה, אהרון, ואלוהים. האם כשהאשה לא נמצאת ליד האיש נותרת רק אש יה? האם בהיעדרן של דמויות נשיות מתמסרים הגברים למלחמות קודש?
בואי אמא, בואי שבי אתי מעט
לזהות נשים עם רוח שלום ופיוס, ולזהות גברים עם רוחות קרב זו חשיבה פשטנית, ובאופן מדויק יותר – גזענית. לנשים היו פחות הזדמנויות לשלוט בעמים ובדתות ולכן פחות הזדמנויות להרוג ולהיהרג על 'קידוש השם'. אך כשנקראה הזדמנות שכזו גם בפני בנות מיני - התוצאות לא היו מלבבות יותר.
נשים בדת גברית
לנדב ואביהוא יש אמא ואנחנו יודעים מי היא ומה שמה (שמות, כג): "וַיִּקַּח אַהֲרֹן אֶת אֱלִישֶׁבַע בַּת עַמִּינָדָב אֲחוֹת נַחְשׁוֹן לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת נָדָב וְאֶת אֲבִיהוּא אֶת אֶלְעָזָר וְאֶת אִיתָמָר". אני נזכרת בשלושה סיפורים על קורבנות אדם רלוונטיים במקרא, על אנשים שהועלו לאלוהים כקורבן, ובשלושתם נעדרות האמהות: עקדת יצחק, הקרבת בת יפתח ומות נדב ואביהוא.כאמור, אני לא מנקה את האמהות מאחריות למלחמות קודש ולקורבנות אדם, אבל ברור שמישהו ביקש לא להעמיד אותן ואותו במבחן. אלוהים גזר על אברהם לקחת את בנה, את יחידה של שרה לעקידה. אני לא יודעת אם שרה הייתה עוקדת את יצחק (למרות שנדמה לי שלא, כיוון שהוא היה באמת בנה היחיד, וכיוון שהיא שמרה עליו כלביאה) אבל אלוהים בחר להדיר אותה מההתמודדות ומהיכולת לבחור בתגובה.
כמו שרה, גם אלישבע נעדרת מסיפור העקידה של בניה. אמנם אהרון, בניגוד לאברהם, לא בוחר לעקוד את בניו, אבל הוא בוחר באופן התגובה. הוא מתואר. הוא נוכח. ארבע פעמים יחזור התנ"ך ויספר על מות 'שני בני אהרון' ושמה של אלישבע לא יוזכר, כאילו לא היו הם גם בניה. כאילו לא היה הכאב גם שלה. כאילו לא נדרש גם ממנה להתמודד עם המשמעות הדתית של הקרבת הבנים. אלה לא הבנים שלה. זה לא האלוהים שלה. זו לא הדת שלה. והכאב של מי?
המדרש מכניס את אלישבע
פעמיים מצרף המדרש את אלישבע לסיפורים המקראיים, לראשונה כאשר הוא מזהה אותה עם המיילדות המצריות המסרבות לחוקי הגזע של פרעה - ובכך מעצים את הטרגדיה העתידית של אלישבע. המיילדת הגדולה, האשה שסיכנה את חייה על מנת להציל את הזכרים הנולדים לעם ישראל, מאבדת את בניה על-ידי האל שלמענו היא הסתכנה. לאלישבע היה להט דתי ובניה ירשו אותו. הלהט שהציל הוא הלהט שישרוף.במדרש המזעזע הבא מוזכרת בעקיפין דמותה הטראגית של אלישבע (ויקרא רבה, אחרי מות, כ). הדרשן, מבקש לתת סיבות אישיותיות למותם הפלאי של בני אהרון, ובניגוד למקרא הוא מתאר אותם כיהירים: "מלמד שהיו משה ואהרן מהלכים תחילה ונדב ואביהוא מהלכים אחריהם וכל ישראל מהלכים אחריהם. ואומרין (נדב ואביהוא זה לזה) עוד שני זקנים הללו (משה ואהרון) מתים ואני ואתה נוהגים בשררה על הציבור... אמר להם הקדוש ברוך הוא: 'אל תתהלל ביום מחר כי לא תדע מה ילד יום' (משלי כז, א), הרבה סייחים מתו ונעשו עורותיהן שטוחין על גבי אימותיהן".
נדב ואביהוא הולכים אחרי משה ואהרון ומתכננים כיצד ירשו אותם. טבעי, אך יהיר. אלוהים שומע את תוכניותיהם ומאיים-מבטיח 'לא תדע מה ילד יום' - ואכן, היום ילד מוות לשני הבנים התחרותיים. בשורת המחץ מביא המדרש את הפתגם המצמרר: "הרבה סייחים מתו ונעשו עורותיהן שטוחין על גבי אימותיהן". כלומר, הרבה בנים מתים עוד בחיי אמהותיהם.
התזכורת קשה כשלעצמה, אך הדימוי לא מרפה: סייחים שמתו ועורותיהם נעשו לשטיחים, למשטחי ישיבה המונחים על גב אמהותיהם הסוסות. כך נכנסה אלישבע לסיפור מות הבנים. הנקמה הגדולה ביותר מתוארת בדמעות האמהות. הן מתומרנות, משמשות כסוסות בעלילה. מישהו רוכב עליהן תוך שהוא מניח על גבן את עור הבנים המתים. יש מסורות תלמודיות המתארות את בכי הסוסות והסייחים המופרדים זה מזה. האם, בעל כורחה, תשא על גבה בפאר, את מות הקדושים של בניה, אף פיה יאסר ברסן.
אני מבקשת סליחה משרה
בערך פעם בשנה, בתפר שבין הפרשות 'וירא' ל'חיי שרה', מתעורר בי כעס קבוע ובלתי נשלט על שרה. על כך שאיפשרה לאברהם לצאת עם הבן למסע העקדה. על כך שלא השכילה לדעת שאברהם ששילח (בפקודתה) את הגר וישמעאל, ומסר אותה למיטות מלכים, יהיה מסוגל להזיק גם לבנם המשותף. אני כועסת על שהרשתה לעצמה להירדם בשמירה, על כך שלא ראתה את האקדח שבמערכה הראשונה. על כך שלא הצילה את הילד, ואפילו על כך שמתה מוקדם מדי, לפני שביקשה סליחה.היום, לאחר קריאת מסורות אלישבע, אני רוצה לחזור בי ולבקש סליחה משרה. שרה לא אשמה בעקידה. לא כיוון שהיא לא הייתה יכולה לדעת, אלא כיוון שתמיד אפשר לחשוד, ופעמים רבות אין לאן להוליך את החשד. גם לאלישבע היו סיבות טובות לחשוש שאלהים יהפוך את בניה לשטיחים שייפרשו על גבה; היא הייתה מושיעה גדולה מהחיים (ועל זה קשה לעולם הפטריאכלי לסלוח). הילדים שלה הימרו ב'אש קדושה', גם הבעל שלה היה באותו מגרש, יש סיכוי שהסיפור הכהני יגמר ברע, אבל יש סיכוי גדול עוד יותר שהוא ייגמר טוב.
שרה, אשת יפתח ואלישבע לא היו שם, מישהו העיף אותן מהסיפור. אולי הן עשו את המקסימום השפוי שאפשר לעשות על מנת לשמור על הילדים, אך הן לא יכלו להושיע, זמם על פיהן, הן כלי הרכב של העלילה והן אפילו לא זכו להגיב.
אני כעסתי עלייך שרה כיוון שרציתי להאמין שנשים יכולות להציל בכל מצב ועל כן מצוות להציל בכל מצב. אלישבע, המצילה הגדולה, שנושאת את עורות ילדיה על גבה הסוסי, מלמדת שלא כל מציאות אפשר לנצח. סליחה.
ובבית המדרש של הטוקבקים
דבריו של עמיחי היו מעניינים מאוד בעיניי (אנא שלח לי את האי מייל שלך על מנת שנוכל לצרף אותך לסבב הכותבים wg@netvision.net.il) וכל היתר – יותר מדי נאצות, פחות מדי דברי תורה. אפשר למצוא מאזן חדש-ישן?שבת שלום
לפנייה לכתב/ת 
