אבודות בעזה: הנשים הסמויות מן העין
כ-760 אלף נשים יש ברצועה, ו-77% מהן סובלות מצורה זו או אחרת של אלימות. כ-90% מהן מובטלות. בין מצב החירום הכלכלי לשלטון איסלאמי נוקשה, קולן כמעט ואינו נשמע. ובכל זאת, יש מי שלא משלימות עם המצב. כמה מהן סיפרו ל-ynet על הקשיים, התסכול - והשאיפה להוביל, בכל זאת, לשינוי
"לפני המלחמה, החלה התעוררות בקרב נשים ויותר ויותר התלוננו על אלימות מצד בני זוגן. נשים נהיו מודעות יותר לזכאותן לביטחון אישי. 'עופרת יצוקה' יצר מצב מורכב וקשה הרבה יותר. נשים שמות בצד את ביטחונן האישי ומתייחסות לאלימות שמופעלת כלפיהן כדבר משני – הן עסוקות בלשרוד" (סטודנטית, עזה)
הציטוט הזה לקוח מראיונות שנערכו מטעם "מרכז ז'נבה לבקרה דמוקרטית של כוחות מזוינים" (DCAF), עם נשים פלסטיניות בחודשים יוני-נובמבר 2009, כחלק משורת מחקרים העוסקים בתחושות הביטחון והנוחות האישית של נשים בעזה. המחקר מגלה כי לצד המצב הקשה כמעט בכל תחומי החיים (רווחה, עוני, ביטחון אישי והכללי) - מעידות נשים על עלייה מתמדת באלימות במשפחה.
כמעט בלתי אפשרי להשיג נתונים עדכניים בנוגע לאלימות בתוך המשפחה בעזה – ואלה שקיימים, אינם קלים לעיכול. לפני כמה חודשים פרסם מרכז הנתונים והתקשורת לנשים פלסטיניות, שבסיסו בעזה, מחקר שהתבסס על סדנאות וראיונות שנערכו עם 350 נשים בסוף 2009. מהנתונים עולה כי 77 אחוז מהנשים שרואיינו סבלו מצורה זו או אחרת של אלימות. 52.3 אחוז סיפרו כי הן סובלות מאלימות פיזית, 14.6 אחוז מאלימות מינית, 67 אחוז מאלימות מילולית ו- 71 אחוז מהתעללות נפשית.
למרות המציאות הזו, הקולות הקוראים לשינוי בתוך החברה העזתית כמעט אינם נשמעים. ועדיין, ישנן כמה נשים צעירות המתעקשות לקחת לידיהן את המושכות ולהיות אחראיות לגורלן. כמה מהן סיפרו ל-ynet על המציאות שבה הן חיות ועל התקווה לשנותה.
"יש דברים חשובים יותר מ'בעיות של נשים'"
"פעם אחת בעלי תקף אותי והלכתי להתלונן במשטרה. השוטרים אמרו לי לחזור הביתה משום שהם עסוקים בדברים חשובים יותר מ'בעיות של נשים'".
שחרור האשה נשמע בעזה כמו סיסמה רחוקה, והאלימות נגד נשים לא נמצאת בראש מעייניהן של הרשויות. "הרשויות אמנם מענישות לעתים גברים אלימים, אך החוק עצמו חלש, בעיקר שמדובר בפשעים על רקע כבוד המשפחה - העונשים קלים מדי", אומרת מנהלת מרכז הנתונים, הודה חמודה.
נהלה (שם בדוי), בת 30, סבלה למעלה מעשר שנים מהתעללות פיזית ונפשית מידי בעלה. בכל השנים הללו היא מיאנה להתגרש ממנו או לנסות לבקש עזרה בגלל פחד ולחצי הסביבה. לפני שלושה חודשים התגרשה, וחמשת ילדיה נלקחו ממנה - כפי שנפסק במרבית קרבות משמורת בין בני זוג ברצועה. זו גם אחת הסיבות לכך שרוב הנשים אינן חושבות כלל על האפשרות להתגרש מבעליהן.
"מעולם לא הלכתי למשטרה להתלונן עליו, הוא איים להרוג אותי אם אעשה זאת", סיפרה נהלה בעדותה. "לא התלוננתי ולא הלכתי לארגוני סיוע מאחר שאיני חושבת שמישהו יכול היה לעזור לי. פחדתי שבעלי יגלה". לדבריה, במקרה אחד נעצר בעלה לאחר שנעל אותה בבית, אולם המשטרה שחררה אותו כעבור כמה שעות. "לבי נשבר מאחר שאני חיה רחוק מילדיי, אך החיים שלי איתו היו גיהנום. לעולם לא אחזור לשם". 
מפחיד ללכת ברחוב בלילה (צילום: gettyimages)
במרכז הנתונים העזתי מסבירים כי עוד לפני שלוקחים בחשבון את השלטון האיסלאמי של חמאס, לאלימות כלפי נשים ברצועה ישנה סיבה בסיסית יותר - העוני. מנתוני ה-CIA עולה כי כ-40% מתוך 1.55 מיליון התושבים רצועת עזה - מובטלים.
"קשה לדמיין משפחה החיה בכבוד כששבעה בני משפחה חיים בפחות משלושה דולר ליום. על-אחת כמה וכמה משפחות שאיבדו את בתיהם וחלק מבני משפחתם", מסבירה חמודה. "אם רמת התעסוקה בקרב נשים עמדה ב-2006 על 14.5% בקירוב, כעת היא עומדת על פחות מ-10%. במציאות כזאת, הנתונים אינם מפתיעים כלל". אחת הנשים מוסיפה: "הבעל לא יכול להרשות לעצמו צרכי מחייה בסיסיים, ואז הוא מוציא את התסכול שנובע מהדימוי הנמוך שלו על אשתו והילדים. אם בתו מבקשת ממנו משהו - הוא יכה אותה כי הוא אינו יכול להרשות לעצמו. הוא אינו שונא אותה - אלא חסר אונים".
"שפכו חומצה על נשים ללא רעלה"
העדר הזדמנויות בעבודה ובהשכלה, היא סיבה נוספת שגורמת בעיקר לצעירים לשוטט ברחובות ולהטריד נשים מתוך שעמום ותסכול. גם השלטון האיסלאמי תורם את חלקו לדיכוי המעמיק. ממשלת חמאס מיישמת הלכה למעשה את חוקי השריעה, ובשנה שעברה אישרה קוד התנהגות איסלאמי שנוי במחלוקת, המחייב בין היתר חבישת רעלה בבתי הספר הממשלתיים ובבתי המשפט.
האלימות חופפת להסלמה הביטחונית (צילום: gettyimages)
"אני חושבת לשלוח את הבת שלי אל מחוץ לרצועת עזה, כי היא אינה חובשת חיג'אב", סיפרה אחת המשתתפות במחקר. אני חוששת שהיא תלך ברחוב ותותקף. לאחרונה שמענו על בנות שהוכו או ששפכו עליהן חומצה כיוון שלא חבשו את החיג'אב. אני שולחת את הבת שלי במונית לכל מקום, ולעתים אני שולחת מישהו שילווה אותה".
"כשאני הולכת עם חברות ברחוב, הגברים זורקים לנו הערות על איך שאנו מתלבשות", סיפרה משתתפת אחרת. "איך נוכל להרגיש בטוחות אם אנחנו לא יכולות בכלל ללכת ברחוב? אני צריכה לשים את הראש בתוך צעיף ולעטות בגדים על כל הגוף, ועדיין אני רואה את עיניהם הבוחנות ואת ההערות שלהם על הגוף שלי".
אסור לעבוד בלילה
אחת הצעירות שמסרבות לקבל את המצב כמות שהוא היא הדיה אל-גול, עיתונאית בת 24 המועסקת בסוכנות הידיעות הפלסטינית "מען". בשיחה עם ynet, סיפרה אל-גול על הקושי להיות עיתונאית בעזה: "נשים צריכות להיות בתפקידים מסורתיים של גננת, מטפלת או מורה - בטח שלא עיתונאית שבין היתר מדווחת מהשטח, ממצבים מסוכנים לעתים, ומראיינת גברים ועובדת איתם כתף אל שכם. מבחינת העבודה עצמה, היותי אשה הוא חסרון עצום", היא מודה.
אך בכך לא מסתיימות בעיותיה המקצועיות של אל-גול. "אסור לעבוד בלילה - כך שאם קורה משהו בלילה אני לא אגש לשם. בזמן המלחמה, למשל, רציתי לראיין משפחות שגרו על גבול הרצועה. במערכת וגם במשפחה אסרו עליי להגיע לשם". התערבות המשפחות בעבודה, היא תופעה מוכרת לדברי אל-גול גם בקרב עמיתותיה. "הרבה חברות למקצוע מספרות שהמשפחה מחליטה עבורן היכן יעבדו, בהתאם לשיוך הדתי, לפי הערכים של המשפחה וגם לפי אופי העבודה עם הגברים במערכת".
אל-גול סבורה שהמצב הכלכלי הוא אחד המחסומים העיקריים בפני שינוי בעזה: "כיצד ניתן לצפות שלאשה תהיה עבודה כשלבעלה ואביה אין? גם כשנשים זוכות להכשרה, הן לא עובדות במה שהוכשרו לו אלא במה שיש. נשים משתוקקות להזדמנויות לחיות את חייהן במלואן, להביע את כשרונן ויכולותיהן ולהיות יצירתיות. יש לי חברות שהוכשרו כעורכות דין ורופאות, אבל אין להן אפשרות לעבוד. בנות שלומדות תקשורת מתקשות להשתלב בענף. אין הזדמנויות לנשים בעזה כעת. אין הזדמנויות בעזה, נקודה".
קרן אור בודדת
"אנו זקוקות לסדנאות כדי לעורר מודעות, לספק תמיכה פסיכולוגית שתגביר את האמון של הנשים בארגוני הנשים כדי שיפנו אליהם כמזור לבעיותיהן. על הארגונים לנסות ולהגיע יותר אל הנשים ולא לחכות שהן יגיעו אליהם"
קרן אור הבודדת עבור נשים ברצועה הם ארגוני שונים המסייעים להן לצאת ממעגלי האלימות והעוני. מספרם של אלה הולך וגדל ומגיע ל-25, חלקם פרטיים וחלקם הפועלים תחת חסות סוכנות הפליטים של האו"ם (אונר"א). הארגונים מעניקים טיפולים פרטניים, סיוע משפטי, שיעורי קרוא וכתוב והדרכות מקצועיות שונות - ממחשבים ועד קרמיקה וסידור פרחים.
נראם מוהנה. "מתעקשת לשנות ולהתייצב מול האתגרים"
אחד הארגונים האלה הוא Creative Women Forum, ששם למטרה להפוך נשים למנהיגות תוך שינוי דפוסי חשיבה מסורתיים. בדף מידע של הארגון מוסבר כי מטרתו היא לעודד "יצירתיות ומחשבה, בייחוד בחייהן של נשים שחיו בקרב מסורת משעבדת כל חייהן". אונר"א מקיים פעילויות שונות לנשים ולנערות ואף מפעילה קבוצות דיונים להעלאת המודעות לאלימות במשפחה, בהם משתתפות כ-1,700 נשים בכל פעם.
אשה ברחוב, עם מצלמה
אשה נוספת שבולטת בחריגותה בנוף העזתי היא נראם מוהנה, יוצרת דוקומנטרית בת 24, שסיימה זה עתה לצלם סרט המתעד את סיפוריהם של התושבים בתוך מונית עזתית. "זה המקום האולטימטיבי לפגוש בו סוגים שונים של אנשים שמביאים לקדמת הבמה את חיי היום יום שלהם", סיפרה מוהנה בשיחה עם ynet.
מוהנה היא גם הכוכבת של פרויקט דוקומנטרי אחר, בשם "חסרות שינה בעזה...ובירושלים" ("Sleepless in Gaza…and Jerusalem"), שהוא יומן המתעד את חייהן של נשים בעזה ובגדה במשך 90 יום, כשבכל יום עולה פרק אחר באתר יו-טיוב ( אחד מהם - בסרטון שלפניכם).
מאחורי הפרויקט עומדים הבמאי רמזי חורי והמפיק עבדאללה שלייפר. לדבריהם, כוונתם "אינה להתרעם או להטיף, אלא להעניק הזדמנות למי שאינו חי בפלסטין... להבין ולעקוב כיצד חיים האנשים, כיוון שסיפוריהם אינם מגיעים לעיתונים משיקולים פוליטיים ופופוליסטיים.
התוכנית מתעדת כיצד הנשים הפלסטיניות יכולות לחוות רגעים של הישגים אישיים וקהילתיים, את החום של החברים והמשפחה ברגעים ובנסיבות קשים של מצור וכיבוש".
מוהנה, עיתונאית בעברה, מספרת כי למזלה גדלה בסביבה תומכת שאפשרה לה להתפתח ולהביע את עצמה כפי שהיא רואה לנכון. "לפני שישה חודשים התחלתי לצלם את הסרט, לאחר שהשתתפתי בקורס על יצירה דוקומנטרית. במסגרת העבודה שלי, אני שואלת שאלות לא פשוטות לגבי זהות. זוהי עבודה קשה בכלל, אך בפרט היא קשה לנשים, שקולן כמעט ולא נשמע.
"אני מתעקשת לשנות את מה שהיה נהוג עד כה ולהתייצב אל מול האתגרים, להשמיע את קולי כבחורה פלסטינית דרך הסרטים. אני מנסה להעביר לנשים את המסר שהן יכולות לעשות מה שהן רוצות, אבל הן צריכות להיות מסוגלות להכיל את הקשיים הכרוכים בקידום עצמי בחברה מסורתית ואדוקה, וליצור בתוך סיטואציה קשה של מצור ושל חוסר יציבות כלכלי ופוליטי".
"גברים לא מקבלים את זה שהם צריכים לקבל הוראות מנשים, אבל אני צריכה להתגבר על זה ולהוכיח שאני בעלת היכולת להוביל כאשה. בעיני רבים זה מוזר לראות אשה עובדת ברחוב עם מצלמה – אבל אני מתעלמת וממשיכה בשלי. צריך לשאוב עידוד מסביבה תומכת שמאמינה בך ודוחפת אותך לעשות את הצעדים הדרושים להשגת המטרות".
מוהנה מאמינה שהנשים יכולות להיחלץ ממקומן בשולי החברה, ואף לעמוד במרכזם של תהליכים ברמה הלאומית. "הנשים הפלסטיניות, בייחוד בעזה, הן בסיס חזק לתנועת השחרור הפלסטינית. היום, במצב הקשה שקיים בעזה, מעמדן של הנשים הוא בעל חשיבות מיוחדת מאחר והאשה נדרשת לפתרונות יצירתיים לתחזק את הבית ואת המשפחה. היא עמוד התווך של הכול".
Read this article in English
לפנייה לכתב/ת 
