לולו לנצח
באלבומו החדש, "Songs for Lulu", שנוצר בצל הפרידה מאימו, רופוס וויינרייט שומר את הדרמה וההומור לנגינה, וכזמר מוותר על הגנדרנות האופיינית לו. שרון מולדאבי חושב שמדובר באלבום שהוא בו זמנית הכי אינטימי והכי קר של האמן
מק'גריגל נפטרה מסרטן לפני שלושה חודשים. בנה, שהחל כעת מסע הופעות עם יציאת אלבומו החדש, אומר על שיבתו מהאבל לבמה: "יש רגעים בהם אני חש בטוב ושניות אחר כך אני על הקרשים. כולנו צריכים לעבור את זה, ויש רגעים שזה אכן קשה מנשוא".
אלבום האולפן החמישי של ווינרייט, "All Days Are Nights: Songs For Lulu", שיצא השבוע, כולל שיר לאחותו, "מרת'ה", שהוציאה בשנה שעברה אלבום שני מצוין משל עצמה, ובו הוא כבר מדבר על הקשיים של אימם. בשיר האחרון והכי מרטיט בתקליט, "זבולון", הוא שר "אימי בבית החולים. אחותי באופרה. אני מאוהב אבל לא נדבר על זה, יש עכשיו כל כך הרבה מה להגיד...". ואת מה שהוא לא אומר במילים, עושים הצלילים עגומי ההוד מהפסנתר שלו.
רופוס ווינרייט יצר את אלבומו הכי צנוע, הכמעט סגפני, בצל מאבקה לחיים של אימו, ולמרות הנימה הכללית המלנכולית, זה אינו רק אלבום של פרידה ואובדן. בשנה שעברה עלתה לראשונה, במנצ'סטר, הפקה של האופרה הראשונה שכתב, "בלה דונה", ושיר מתוכה כלול כאן, כמו גם שלוש סונטות של שקספיר שהלחין לפרויקט משותף עם הבמאי רוברט ווילסון, שעלה בברלין. על אלה אמר ווינרייט בראיון: "אף פעם לא התעמקתי בסונטות של שקספיר אבל במהלך העבודה עליהן התגבשה אצלי הדעה המקובלת שייתכן שאלו יצירות הספרות הגדולות ביותר שנכתבו אי פעם".
מרת'ה וויינרייט. אלבום מצוין בזכות עצמה (צילום: Gettyimages)
נדמה לי שאחד השירים החדשים שכתב כאן, "החלום", הוא המנגינה הכי מופלאה שווינרייט יצר מעודו. אלו חדשות טובות עבור אחד מהאומנים היחידים בדורו שעדיין משמרים במלוא פארם את הערכים המסורתיים של כתיבת השירים במוזיקת הפופ המערבית. ווינרייט הוציא בשנים האחרונות אלבום הופעה ואלבום מחווה לג'ודי גרלנד ואת תקליטו הכי חלש , "Release The Stars". ב-2010 הוא חוזר לרמת הכתיבה המקורית הגבוהה שליוותה את צמד אלבומי "Want One" ו-"Want Two" מאמצע העשור שעבר, אבל מניח בצד את העושר העיבודי, התיזמורים הבארוקיים המסוגננים והגרנדיוזיות הטווסית שאפיינה אותם. הפעם אלו רק הוא והפסנתר.
וויינרייט הכותב עדיין מעתיר על שיריו שלל דרמות ותנועה, אבל משהו בו כזמר הפך לחסכוני וצנוע. כבר ראינו בתל אביב עד כמה, לצד המוזיקליות הכבירה, הוא חונן גם בכישורים לא מבוטלים כפרפורמר, שמשעשע באותה מידה בה הוא מצמרר, ושיודע לבדר ולעקוץ ולהעשיר בו זמנית. אבל באלבום הזה התזזית, ההומור, וחדוות המשחק שלו שייכים בלעדית לאצבעות המנגנות. וויינרייט הזמר כאילו מסתפק בהנחת המילים במקומן, ויחסית לעבר מתפקד כמגיש שירים פחות מתגנדר, מתאמץ או משוויץ.
_wa.jpg)
בהופעה בישראל. יודע לבדר, לעקוץ ולהעשיר בו זמנית (צילום: ירון ברנר)
וויינרייט סיפר ששם האלבום מורכב בחציו הראשון ממשפט מתוך אחת הסונטות שהלחין, ובחלקו השני הוא מחווה הן ללולו, דמותה של השחקנית לואיז ברוקס בסרט "תיבת פנדורה", והן לאופרה באותו שם של אלברן ברג. וויינרייט, שחלק מקסמו נשען על חיבתו המופגנת לאופרות, לתיאטרון ולקברט - אהבות לא אופייניות אצל יוצרי פופ עכשוויים - מוותר לראשונה כזמר על הצדדים היותר מרצים, מתיידדים ומחזרים אחרי הקהל שלו.
חלק מהביקורות שהתפרסמו בחו"ל על האלבום מתקשות לעכל את וויינרייט חמור הסבר מודל 2010, ומתגעגעות לצ'ארמר הכובש שהפעם נשאר מחוץ לאולפן. אני דווקא מחבב גם את הקדרות הנוכחית, שנדמית כמאמצת מעט מאפיינים מיצירות אביו, לאודון וויינרייט, שלהבדיל מהאופטימיות המידבקת של מקגריגל ז"ל (ממנה התגרש כשבנם היה בן שלוש) שפך על העולם בחלק משיריו מנות נדיבות של מרירות, חמיצות, וארסיות.
בגיל 37 רופוס בנו אולי אפל יותר מבעבר אבל עדיין, תודה לאל, לחלוטין נטול הציניות והלעגנות של אביו. הוא מבכר להתפייט בשיריו במלוא רוחבה, עומקה, רגשנותה ותאוותה הבריאה של נפשו לאהבה ולחום. אבל, למרבה הפליאה, וויינרייט בכל זאת נותר הפעם מעט מרוחק. זה נדיר ומוזר לעבודה שכזו, ולא בטוח שאחרי האזנות אינטנסיביות מצאתי תשובה או הסבר לזה, אבל נדמה לי שהוא יצר את האלבום הכי אינטימי שלו שהוא גם אלבומו הכי קר.
למרות התכנים הכה עדינים ונוגעים, למרות המעוף המלודי ולמרות המוקפדות בהגשה,
"כל הימים הם לילות..." עדיין מותיר אותי יותר מתפעל מאשר מרוגש, יותר מעריך מאוהב. יותר מתרשם מהצד מאשר נסחף מטולטל לתוך סערות הנפשות המתאהבות והנפרדות שבשירים. שוחרי וויינרייט חייבים לעצמם זמן איכות עם היצירה החדשה והלא פשוטה שלו. עבור שאר העולם, לא בטוח שזו התחנה הנכונה להתחיל ממנה את הרומן איתו.
