עם התה והלימון והדיוידי

זה היה הפרומו הארוך ביותר לסרט שלא יראו לכם. "כבלים" של אריק איינשטיין, צבי שיסל ומוני מושונוב משווק כעת באריזת דיוידי, וזו אכן סיבה לחיוך על שפתיהם של חובבי הנוסטלגיה, אבל גם עילה מצוינת לגרור את אריק איינשטיין מתוך סרבנותו הנמשכת, להושיב אותו מול מצלמה ביחד עם שותפיו לעשייה וליצור כמה דחקות לתועלת הכלל.

"זו אותה האהבה". הצחיקו בעיקר את עצמם (צילום: ערוץ 2)

זהו מופע של נוסטלגיה על גבי נוסטלגיה, שכן "כבלים" עצמו היה ניסיון אחרון ומוצלח מאוד לשחזר את "לול" המיתולוגי, מינוס אורי זוהר שהלך בינתיים להצחיק את אלוהים. הימים ימי תחילת שלטון הטלוויזיה הרב-ערוצי בחיינו, ו"כבלים" היה אוסף של מערכונים גאוניים על משוגותיהם של הערוצים הללו, כולל סרטים איטלקיים והונגריים ביזאריים ושוס גדול של שיר עם שמות השחקנים ממונדיאל 1990. 

את "כבלים" לא תראו כעת בטלוויזיה, מפני שאת הסרט מנסים למכור לכם בדיוידי. לשם כך התגייס גורי אלפי והושיב את השלישייה לשיחה שהצחיקה בעיקר אותם. אמרו לנו שהם היו שלושה חברים קצת אינפנטילים, והראו לנו הוכחות לכך בצילומי וידאו ביתיים בהם נראו השלושה משתובבים בגלים. סיפרו לנו קצת על הפחדים של אריק איינשטיין מפני טיסות ודברים אחרים, אבל לא הצליחו לחלץ ממנו תשובה על השאלה - מה הוא חושב על מעמדו האיקוני.

מי שהוביל את השיחה היה מושונוב, אבל עם כל האהבה אליו, לא בגללו התכנסנו. איינשטיין ניסה לשמור על מעמדו כגרטה גרבו של הזמר העברי, ולעיתים קרובות מדי נראה היה שלמרות האילוץ למכור, הוא מרגיש לא בנוח. זה לא הפריע לו לנפנף מעליו כזבוב טורדני כל שאלה שלא היה לו נוח לענות עליה.

כמו פרסומת לאבקת כביסה

בדוקוסלב המצחיק-עצוב הזה למדנו שההומור הישראלי לפני עשרים שנה התקיים בעודפים של זמן ובהיעדר ניסיון לפגוע בבני אדם. במובן זה בהחלט אפשר להתגעגע אליו, אבל חסרו במופע הנוסטלגיה הוכחות לגאונותו, שכן לא הראו לנו אפילו מערכון שלם אחד מתוך "כבלים", והכל בשם אותה מטרה מקודשת - לעזור לשלישייה למכור את הדיוידי.

אי אפשר אפילו לדעת אם המערכונים עומדים במבחן הזמן, ראינו רק שניות ספורות מכל אחד. אם כך, אין ברירה אלא להאמין למוושונוב שאומר "ויותר טוב", כלומר שהחומר רק הלך והשתבח עם הזמן, בניגוד גמור למהלך של רוב מוצרי ההומור הישראליים. אפשר להאמין למושונוב בדיוק כמו שמאמינים לפרסומות המהללות אבקת כביסה, ואפשר לוותר על הציניות ולהתרכז ביכולות המופלאות של השלישייה הזאת, לחקות מבטאים, ליצור שפות ג'יבריש ולהעמיד פרודיות מדויקות על תוכניות טלוויזיה נושנות.

באשר לאהבה בין שלושת יוצרי "כבלים", באמת אי אפשר לפקפק בה: הם נראים כמי שנוח וראוי להם להיות ביחד, עם התה והלימון והספרים הישנים וכוס היין הניצבת על השולחן ביניהם, אבל שוב, מסכת היחסים בין השלושה אינה עילה למשדר כמו זה שראינו אתמול. מה שנשאר הוא עצבות מתעקשת, מובנת מאליה, כשאיינשטיין מדבר על בעיות הראיה שלו, מבוכתו העצומה מחגיגות השבעים שנחגגו לו, ומצטדק על חיבתו לטריוויה ותאוותו הבלתי נלאית לזכור תוצאות של ריצות מפוארות למרחק מאה מטר.

לנוכח האיש המקשיש והולך עומד האייקון של הנעורים בהתגלמותם. תפקידו של איינשטיין כאייקון דווקא מחייב העדרות מן המסך משום שהדיסוננס בין הזכרונות לבין מה שאוהביו רואים על המסך פשוט גדול מדי. כשהחיץ נשבר, כשאיינשטיין מופיע כאן על תקן של סוכן מכירות, כל הסיפור הופך מנוסטלגיה צובטת בלב לכאב גדול ולאכזבה. תקנו את הדיוידי?