הבחורה מהאוטובוס הראשון מצאה חן בעיניי מיד
זאת היתה אהבה מתחנה ראשונה. סיכמנו אז שאין לך היכרות עם הבחורה שקיצרה את זמן נסיעותיי, למרות שעל השעון לא השתנה לוח הזמנים שלי באופן ניכר. סיפור לתחילת שבוע
הן אכן לא אחיות. אני בדקתי את זה. עשיתי מעשים שלא ייעשו ונעצתי את מבטיי, פעם דרך כתף של חייל בעל כתפיים מרובעות ופעם מבעד לזגוגית משקפיה של אשה בגילה של סבתי ופעם בעזרת המראה הקבועה ליד הדלת האחורית, ובסבלנות טובה אספתי את פריטי המידע שהיו דרושים לו, כמו למשל, שמותיהן. זה של הבחורה מהאוטובוס הראשון היה כתוב על המכתבים שהיתה לוקחת איתה לקרוא בזמן הנסיעה וזה של הבחורה מהאוטובוס השני הופיע על תיק טיולים שיום אחד נשאה איתה והתיישבה על גבו במרכז האוטובוס, ליד דלת הירידה.
הבחורה מהאוטובוס הראשון מצאה חן בעיניי מיד. זאת היתה אהבה מתחנה ראשונה, כמו שאת קראת לזה. כשסיפרתי לך עליה ניסית מיד לברר אם ידוע לך דבר מה אודות הבחורה, כי את בעצמך, באופן טבעי, נוסעת גם בקו הזה, למרות שלא תמיד את משכימה בשעות המוקדמות האלה. סיכמנו אז שאין לך היכרות עם הבחורה שקיצרה את זמן נסיעותיי, למרות שעל השעון לא השתנה לוח הזמנים שלי באופן ניכר.
פעמיים גופי נתקל בגופה, ובשתי הפעמים אני נשבע שזה לא היה במכוון. האוטובוס עצר פתאום או נסע פתאום. אני יודע מה שאת חושבת, שבמקרה אחר, שבו הלב אינו מעורב, הפתאום הזה לא היה קורה, כלומר, האוטובוס לא היה ממהר להפגיש בינינו. אני מסכים עם זה. אבל איך תסבירי את העניין הפשוט שבאוטובוס השני לא נתקלתי בבחורה האחרת, הדומה, למרות שגם האהבה שלי אליה היתה ללא ספק מתחנה ראשונה?
את פיית האוטובוסים ואני, מי אני? נוסע פשוט
אולי אין לך הסברים. את הרי לא חייבת לי דבר. את פיית האוטובוסים ואני, מי אני? נוסע פשוט. אדם חסר כל. רק אושר יש לי במזוודותיי, ואותו אני מעביר איתי ממקום למקום. אולי אני זה שצריך למצוא הסבר. הבחורה השנייה, הרי, היא לא אחת שמותר להיתקל בה. כלומר, שתיהן זהות לחלוטין, אבל הבגדים שלהן שונים בתכלית השינוי. הבחורה מהאוטובוס הראשון מרבה לנעול את מגפי העור המחודדים שלה, את החולצה שעליה מנצנץ המספר 78. היא לובשת זוגות מכנסיים רבים אך המשותף לכולם שרגליה מהברך ומטה חשופות ומאותה הברך ומעלה מכוסות מכנסיים צמודים המגלים, אמנם באופן אחר, את הירכיים והמותניים.
באותה שעה חוויתי את הזיקפה הנרגשת הראשונה
על המותניים שלה חשבתי פעם ברצינות הראויה ופיספסתי את התחנה. הרגשתי מבוכה כשזה קרה. הפעם האחרונה ואולי היחידה שפיספסתי תחנה של אוטובוס היתה כשהייתי בן עשר או אחת עשרה. הדוד שלי, שהיה חובב נשים מושבע, כי הכל הרי מתרוצץ במשפחה בסופו של דבר - הטירוף וההיגיון, האהבה וחוסר היכולת שלא להתמסר לה - הדוד הזה חיכה לי בתחנה הנכונה, זאת שחלפתי על פניה מבלי שיעלה על דעתי להיעמד ליד הדלת, כי הרי ממש באותה שעה חוויתי את הזיקפה הנרגשת הראשונה שלי. זה היה שם, במושב ליד אשה עם סלים ומול בתה שהיתה מבוגרת ממני בחמש שנים לפחות. זה היה שם, ליד החלון הצופה אל העיר הגדולה, הממזרית.
סיפרתי לך על ההיתקלויות שלי המקריות. על הבגדים שלהן. את ביקשת פעם שאכתוב לך מה אני חושב על הבגדים של הבחורה מהאוטובוס השני. זאת שרוכסת את הכפתורים עד לצוואר. שנכנסת לאוטובוס עם חצאיות ארוכות ומתיישבת רק ליד נשים. שאוכלת תפוח מאותו הזן. מובן שביררתי במה מדובר - זה הזן הפופולרי דלישס. תפוח מתוק שהבשר שלו נחשב רך. על הקליפה האדומה יש פסים בצבע ארגמן ובתחתיתו נקודות. תפוחי הדלישס התקבלו מזריע מקרי בשנת 1870 על ידי אדם שנקרא ג'סי הייאט. כן, טעמתי מהתפוח הזה. עשרות פעמים, אם את רוצה לדעת.
ביום שבו האיר לי המזל, או שאולי היית זאת את, בטובך, וכשהאוטובוס הראשון עצר בדרך בגלל תקלה מרעישה במנוע וירדנו כולנו באמצע הרחוב וחיכינו יחד לבוא האוטובוס המחליף, הנחת מעל ראשי עשרה קבים של אומץ ושל תושיה. לא אשכח זאת כל עוד אני חי ונוסע. ניגשתי אל הבחורה, הבחורה הראשונה, וסיפרתי לה שאני יודע עליה איזה דבר שהיא לא יודעת על עצמה. לא נעמדתי קרוב מדי, כדי שלא לאיים עליה. המצב היה רגיש. ההיכרות עדיין לא היכרות. ממרחק בטוח חייכתי והישרתי את מבטי ואז אמרתי את המלים: "יש בחורה שנראית בדיוק כמוך, אפילו הנמשים האלה..."
אז גרמת לי ללטף את לחיי כאילו גם אני בורכתי בדוגמה מוצלחת כזאת של נמשים, לא מכבידה מדי ולא מחוקה מדי. מתוחכם מאוד מצדך. "אני נוסע איתה באוטובוס הבא", המשכתי לספר. "היום כבר לא אפגוש אותה כנראה. הייתי בטוח שאתן תאומות, שאחת ממשיכה את המסלול של אחותה, וכך אתן מגיעות מהמקום שממנו אני יוצא אל המקום שבו אני יורד. אבל אז... את מבינה... פיית האוטובוסים אמרה לי שלפי מה שהיא רואה ויודעת אין ביניכן כל קשר דם".
היא הביטה בי. היא חייכה חזרה. רווח לי. "פיית האוטובוסים?" שאלה.
"מובן שצריך להאמין בה, לפני הכל", אמרתי.
משם כבר ידענו שנינו לאן להמשיך. האוטובוס שהיה צריך לאסוף אותנו, המחליף, נתקע גם הוא (עבודה שלך?). ישבנו על מדרכת האבן וזרקנו שמות של פיות שאנחנו מכירים. פתאום האמנו בכל. היא קראה לפיית המשאלות הילדותיות ולפיית המעשים הטובים ולפיית היערות הכחולים הרחוקים. אני מודה שאף אחת מהן לא הצליחה לשכנע אותי בנוכחות שלה כמו שאת הצלחת ובאופן מוחשי כל כך בכל פעם שהייתי עולה על האוטובוס או יורד אחרי נסיעה שלה היתה שותפה אחת משתי האחיות המדומות. אני המצאתי את פיית השעות הרדומות ופיית הכובעים המצחיקים, אבל מובן שבאותו זמן חשבתי רק עלייך. התפללתי רק לך.
היום היה ארוך והכביש חם וצל העצים קמצן. הרחק, במערב, השמיים התעטרו בעננים בכל מיני צבעים, משהו באדום ומשהו בכחול ואפור, והיתה רוח נעימה של אמצע אפריל. רוח שמבשרת סוף ומכריזה על התחלה.
יומיים אחר כך עמדנו זה לצד זה באוטובוס. היא סיפרה לי על פיה חדשה שגילתה, ואני שאלתי אותה ברוח התעוזה שנשבה בין חדרי מחשבתי שאת חלונותיהם, בעצתך, פתחתי לרווחה, אם אפשר יהיה להיפגש איתה במקום אחר, שהוא לא אוטובוס, מקום כמו בית קפה ולדבר שם, ולהביט שם ולחייך.
כמה דקות לפני חצות עזבנו את בית הקפה שלידו לא היו תחנות אוטובוס. הבחורה מהאוטובוס הראשון עשתה את הדרך כדי להגיע לביתה, ואני עשיתי את אותה הדרך, אבל רק כדי ללוות אותה. היא פנתה אלי באופן הישיר ביותר, הכן ביותר, ולמעשה נתנה בידי הזמנה להצטרף אליה להמשך הדרך. עלינו אליה והיא הציעה קפה.
זה היה הערב הראשון שלי עם הבחורה מהאוטובוס הראשון. בערב השני עם הבחורה מהאוטובוס הראשון חזרנו לאותו קפה ושוב ליוויתי אותה ושוב היא הזמינה אותי. זה הפך לטקס שחוזר על עצמו. עובדה שמצאתי את עצמי אצלה שלושה ערבים ברציפות. כבר פיתחתי מין תחושת ותק וביטחון עד שיכולתי להסביר לעצמי בקלות את העבודה שאני עומד אצלה בתוך חדר הארונות, מין כוך קטנטן שאין קטן ממנו, וסוקר את הבגדים שלה, צעיפים, מעילים, מכנסיים קצרים וארוכים, נעליים, גופיות, כובעים, מגפיים. יותר מכל בלטו המגפיים.
שכבנו שלוש פעמים באותו הלילה
היא חלצה את אלה שלה והתיישבה על המיטה. החולצה המנצנצת דיברה איתי בשפת הסתרים שלה. 78. בדקתי אם יש קו אוטובוס כזה ולא מצאתי. אולי היא התכוונה למשהו אחר. היא חייכה. סיפרתי לה בפעם העשירית לפחות על הבחורה מהאוטובוס השני. היא עשתה את עצמה כמי שמביעה עניין, אבל האדישות נזרקה מתוך פניה עד אלי ונשפה אוויר קריר, מתלטף, על פניי. לה לא היה איכפת מהבחורה האחרת.
שכבנו שלוש פעמים באותו הלילה. בפעם האחרונה המגפיים היו עליה, כי היתה זאת שעת אשמורת אחרונה, סמוך מאוד לזמן שהאוטובוסים מופיעים מחדש ברחוב. היא היתה צריכה לצאת מוקדם באותו הבוקר.
"אני קודם בוחרת מגפיים, ואז יודעת איזה יום הולך להיות לי", הסבירה.
רציתי להגיד לה את האמת. היא אמרה שיש סיכוי שיום רחוק אחד היא תתאהב בי. רציתי להגיד לה כבר בערב הראשון, שקשה לי להסיר ממנה את העיניים שלי. היא ראתה את זה. את כבר לא צריכה לשאול למה לא אמרתי לה. באילו מלים הייתי יכול לבחור? כל בחירה היתה אכזרית מרעותה. מה להגיד לה? שאני מביט בה, בעיניה, מרגיש את גופה, חש את חום הבשר, נהנה אפילו מבליטת העצמות, מתגרה מהניחוח ומהטירוף הזה שבעיניים, וכל אותו הזמן מבקש לקרוא רק בשמה של האחרת, של הבחורה הלא ידועה מהאוטובוס השני?
של מי הטירוף שראיתי בעיניה? שלי או שלה? שלך, פיה אהובה, או של הדוד שלי שהיה ידוע בשגעונותיו? איני יודע דבר על הבחורה האחרת מלבד השם שלה, שאת סייעת לי בדרכים לא דרכים לגלות. השם האחר, השונה, המוכיח כי אין קשר בין השתיים. כל השאר הוא בגדר תעלומה. אפילו את קולה לא שמעתי. ייתכן שאין לה קול, לבחורה מהאוטובוס השני. ייתכן שאין לה אופי. שהיא רק צל מהלך, יפה מאין כמותו, המזכיר בדמותו עד לפרטי פרטים את הבחורה שאיתה ביליתי שלושה ערבים ברציפות, בתחילה במשחקי פיות ומאוחר יותר בשתיקות ארוכות שלא היה בהן הרבה מהקסם, אבל היתה בהן תשוקה ורצון לגלות איזה אוצר שלא אני ולא היא לא ידענו היכן הוא טמון.
עד הבוקר כבר התמלאתי בייסורים. רציתי אותה. כמה שרציתי אותה. את הבחורה האחרת. הזהה. זאת שידעתי כי לעולם לא אזכה להיכנס לתוך ארון הבגדים שלה ולמשש את בחירותיה. זאת שהמשכתי לראות יום יום באותו קו, ובאותה השעה. פעם אחת, זה היה לא מזמן, קמתי בשבילה, כי היה נדמה לי שהיא זקוקה לזה. לשבת.
היא התיישבה, ואת גילית לי, מאוחר יותר באותו היום, שהסיבה שקמתי היתה כדי לשמוע את קולה. לשמוע אותה אומרת לי תודה. המציאות טפחה על פניי. היא חייכה אבל לא אמרה דבר. היה לי כל כך הרבה מה להגיד לה, אילו רק היתה פונה אלי. אילו רק היתה פותחת את אותו צוהר שממנו כבר הייתי רואה את הים כולו ואת השחפים. מריח את ריח הקיץ העומד בפתח.
הימים עברו. הזמן השתנה. השתניתי אני. רק את נשארת כפי שהיית. שובבה ומלאת חיים. בכל פעם שאני רואה אחת מהשתיים, זאת מהאוטובוס הראשון וזאת מהאוטובוס השני, אני נזכר בך. בימים המשותפים שלנו. את הרי הפגשת בינינו. את הצחקת אותי פעם ועוד פעם בדרכייך המשונות ואת בכית איתי, למשל אז, כשהודעת לי שהבחורה מהאוטובוס השני כבר בהיריון. בכית איתי גם כשהבחורה מהאוטובוס הראשון קיבלה ממני את הפתק שבו ביקשתי ממנה שלא להתראות יותר. כמה כאב לי לכתוב את המלים, כי הרגשתי שאני כותב לאשה אחרת, זאת שבקרבתה רציתי כל כך.
לפנייה לכתב/ת 
