במגמת גזענות

בכל פעם שעולה בי החשש כי יום אחד לא יוותרו עוד תחומי עניין לגלות, אני מתבדה. הנה בשבוע שעבר נוכחתי לדעת כי ספרדיות אינן יכולות להתקבל ל"מגמה החסידית" בעיר עמנואל. ברגע שבו הובא לידיעתי דבר המעשה, נתקפתי סקרנות אדירה - הרי ב"מגמת חשמל" ברור לי תוכן הלימודים, וכך גם ב"מגמה ביולוגית", אך מה לומדים ב"מגמה חסידית"?

מודה אני כי ידיעותי בתחום החסידות לוקות בחסר. גם הקלדת הערך "תנועת החסידות" בגוגל, לא זירזה את הגאולה. להפך, פעולה זו שלחה אותי ללמוד על אודות נתיבותיהם של עופות מגודלים לארצות החום ובחזרה.

החלטתי ללכת למקור. שמתי פעמיי אל עמנואל, ושם קיבלו אותי בסבר פנים יפות. כולם היו נחמדים והכיבוד היה ממיטב הכשרויות. בסוף קרב אלי יו"ר ועדת הקבלה, הניח זרועו על כתפיי ואמר בעדינות: "אתה יהודי טוב, באמת. בשמחה היינו מקבלים אותך, אנחנו אוהבים כל יהודי, אבל בכל זאת זה בלתי-אפשרי. ותאמין לי, זה לא בגלל שעשית צבא ואפילו לא בגלל שאתה גבר ופה זה סמינר לבנות".

"אז מה העניין?" נלחצתי.

"ובכן, יש לנו יסוד סביר להניח שאתה פרענק".

"פרענק?" נרעדתי.

"חוש הריח של ר' ורשבסקי אף פעם לא טועה".

בכל זאת הייתי נחוש להירשם לאותה "מגמה חסידית" מופלאה. אלא שהאיום "והפרענק הקרב יומת", הרתיעני. מיהרתי להתקשר לאמי ולברר את העניין.

"אה, מון-פיס", היא מזהה את קולי. "אָשְלָמַה!" נשמע קולה בדיבורית רכב החברה החדש שלה.

"אמא, יש מצב שיש לנו פרענקים במשפחה?"

"תגיד, ממתי אתה מתקשר באמצע היום בשביל שטויות כאלו? הכל בסדר עם הילדים?"

"כן, הכל בסדר", ניסיתי לחזור לעניין, "אמא, פרענקים, כאילו מישהו שלא בא מאירופה יש לנו? איפה בכלל נולדת?"

"במרקש".

"מרקש?" נחרדתי. "איפה זה?"

"בדרום שבדיה".

"נו, אמא ברצינות".

"תגיד לי, השבאקיה והספינג' שאתה והאחים שלך טוחנים בלי חשבון מאיפה באו לדעתך? מוילנה?"

"טוב אמא, לא צריך להתעצבן".

"יאללה, אני חייבת להיכנס לישיבה עכשיו. דבר אתי אחר כך, בִּשְלָמַה".

לפתע התבהרו הרבה מאוד דברים. באמת לפעמים כשתופסים לי את החניה אני נכנס לקריזה. גם הדודות מצד אמא - מה הן מחבקות ומנשקות כל הזמן? אפילו האוכל שלהן ממש טוב, וזה ממש לא קטע של אשכנזים.

די מהר התרגלתי למציאות החדשה, למרות שפרענק עוד לא יצא לי להיות. אבל, חשבתי לעצמי, צריך לנצל כל הזדמנות. אז לצערי לא אוכל ללמוד במגמה החסידית הנחשקת בעמנואל. אך כעת, לאור התגליות החדשות, הדרך למינוי פוליטי פתוחה בפניי.

"עמותת עטרה לישנה – אגף נפוטיזם", הודיע השלט על דלת הכניסה למשרד ואני נכנסתי בצעד בוטח.

"אהלן וסהלן, אהלן ביכום!" הסתערתי על הפקיד שבכניסה.

"הלו צדיק, מחילה, מה אתה צועק?" הוא קם ממקומו.

דפקתי לו חיבוק מקנסי ונשיקות על שתי הלחיים.

"אצלנו במרוקו, נותנים משני הצדדים", התחלתי להסביר בידענות. "זאת מסורת עתיקה שכבר בימי המלך חסן..."

"באת לקבל מינוי?" קטע לי הביורוקרט את המימונה בקוצר רוח.

"אל פלוש יעדוק אל חנוש" (הכסף עוקץ את הנחש), הפגנתי אותנטיות.

"מה אתה אומר", הוא סירב להתרשם. "מאיפה אתה?"

"ממרקש", השבתי בגאווה "לא רואים?"

"שם האב?"

"שלמה. כאילו, סמי".

"שם משפחה?"

"וול".

"וול?"

"למה יש לך בעיה עם זה?"

"מה דעתך על דרעי?"

"זכאי".

"תגיד את זה במרוקאית" הוא מקשה עליי.

"כחחחחח..."

"אתה מבטא את זה נכון, אבל התנועה שלך עם היד לא מדויקת".

"בעזרת ה', עד החתונה של הדוד פרוספר זה בטוח יסתדר", אני שולף.

כעת הוא חוכך מעט בדעתו ."תראה אדוני", הוא פונה אליי, "כבר ראיתי כבר הרבה 'מרוקאים' פה. אשתקד העברנו אפילו וייצמן אחד. אבל 'וול' זה כבר יותר מדי".

הרגשתי שהדם עולה לי לראש ופניתי לצאת מהבניין לפני שיקרו בו דברים רעים.

אך רגע לפני שיצאתי, הרגשתי שאני מוכרח. הרי אצלנו בעדה לא נהוג להשאיר עניינים פתוחים.

"יודע מה?" שאגתי לעברו מחדר המדרגות, "מאכט נישט טויבעס!" (אל תעשה טובות).

"טוב טוב, לא צריך לצעוק," שינה לפתע האיש את טעמו, "יאללה אז'י, בוא תחתום, חסר לנו מנהל מעבדת כשרות במעלה-צלצח".

"יש יישוב כזה?"

"לא. אבל יש ג'וב כזה".

"אה, נהדר".

"כן. רק תן קודם לחכם יעיש להריח אותך".

"הוא מריח אשכנזים?" נבהלתי.

"לא לא, חס וחלילה אנחנו לא גזענים".

"אז מה העניין?"

"הוא מריח הומואים" .