איפה היה אלוהים? וידום אהרון
"המאמין איננו מכופף את אמונתו כי זה רצון האלוקים, מחולל הכול. אך הוא ניצב בשתיקה מול גילויי הסתירה. ושתיקתו הרועמת שואלת למה? ולא מחכה לתשובה". הרב רפי פוירשטין בין תגובת אהרון למות בניו והשאלה - היכן היה האל בשואה
אין כאן ניסיון לתת פשר לזוועה. יש כאן פרשנות חדשה לתגובתו של אהרן הכהן הגדול (המופיעה בפרשתנו 'שמיני' שבספר ויקרא) למותם המפתיע, המהיר כברק, והלא מוסבר של בניו: נדב ואביהו ביום השמיני לחנוכת המשכן. אהרן מביט בבניו המוטלים דוממים לפניו ותגובתו הבלתי נשכחת היא "וידום אהרן".
מה פשר שתיקתו של אהרן. המפרשים לדורותיהם התחבטו והתחבטו. יש מי שאמר "שהיה בוכה בקול ואז שתק" (הרמב"ן) ובכך חזר אהרן להיות אב אנושי. שאינו יכול שלא לבכות כדרך כל בשר על אסון נורא שכזה.
ויש מי שאומר שהשתיקה היא "אחד מדיני האבלות" (רבינו בחיי) שכן האבל מתעטף ביגונו המופנם, ללא אותו צורך להחצין את האבל אל החברה המתבוננת. הוא כאילו מתנתק מהחברתיות של קיומו. ויש מי שאומר שאהרן בכה בשקט, בקול נמוך מאד, מווסת (הרמב"ם, המאירי). קול דממה דקה, המבטא יותר את מה שלא נאמר ממה שנאמר.
ויהודה פוליקר שותק בשירו. זאת שתיקה חדשה. זאת שתיקה מהניסיון לתת פשר לשואה. אין גשר הקושר בין התמונה הפסטורלית של התחנה הקטנה, להיותה שלב במדרון אל הגהנום עלי אדמות. אין גשר בין העולם המסודר, המובנה והרציונאלי לבין הפראות הרצחנית נטולת ההשגחה כביכול. המשורר מציב אותם אחד מול השני בסתירה גמורה, נוראה. אך המשורר איננו מבטל את הצד היפה של המשוואה. הוא איננו משליך את העולם המובנה אחר גוו. הוא איננו מפסיק להיות אופטימי. אך האופטימיות שלו חיה בצד הפסימיות שלו.
איך מתמודדים עם הרוע?
אחד המאפיינים של חיי האמוניים בילדותי ובנערותי היה הניסיון לתת פתרון לשאלת הרוע בעולמינו. והפתרון היה בעל אופי הרמוני. היה ניסיון להכניס את השואה לתוך המערך ההיסטורי עתיק היומין של העם היהודי. התמודדות זו עם שאלתו של איוב היא השאלה המטרידה כל אדם חושב ובודאי כל אדם מאמין. לא לחינם חז"ל שניסו לזהות את דמותו הממשית של איוב מצאו אותו כמעט בכל דור. הניסיונות לפענח את שאלת 'הצדקת האל' (תיאודיציה) ימיה כימי האדם. אך משבגרתי הבנתי שאינני מבין דבר. היום אני יודע כי השתיקה היא מקסימום הדיבור שהאדם יכול להפיק כשהוא ניצב מול השאלה הגדולה הזו, היכן היה אלוקים?אך השתיקה הזו רועמת היא. המאמין איננו מבטל את עמדתו האנושית. הוא איננו מכופף את שאיפתו לחיים ולצדק. ואת אמונתו כי בכך רוצה האלוקים, מחולל הכול. אך הוא ניצב בשתיקה אל מול גילויי הסתירה. ושתיקתו הרועמת שואלת למה? שואלת ולא מחכה לתשובה.
החיים הדתיים אותם אני פוגש היום, ירדו לקומה הראשית של האמונה. מקום שהוא מעבר לרציונלי. מקום עמוק של חווית הנוכחות האלוקית בלי הצורך והיומרה לנסות ולהסביר אותה.
באמונה כזו יש מקום לסיפור הבא ששמעתי היום מתלמיד שאך זה חזר מפולין. וכה הוא סיפר לי: כשהיינו בתא הגזים באחד
ממחנות ההשמדה, שאלתי את הניצול מאותו מחנה שכל משפחתו נספתה שם. כיצד הוא נשאר דתי? הוא לא רצה לענות לי באמתלאות שונות, והדף את שאלותי ואת שאלות חברי. המחנכים ניסו לענות השאלה בצורות שונות, שם בתוך תאי הגזים. התפתח ספק דיון ספק ויכוח. אז אמר הניצול לפתע: "אתם יודעים מה עושה אלוקים עכשיו? הוא מחייך". למה התכוון הניצול? האם הוא מחייך בראותו את נכדי הנחנקים מתווכחים אודותיו בלהט בתוך תוככי תאי הגזים? ואולי חיוכו של אלוקים הוא ביטוי לדלות ההשגה שלנו לפענח את מה שמעבר לבינתנו?
כך או כך, החיוך האלוקי ביטא את אמונתו העזה של אותו ניצול בנוכחותו של אלוקים. נוכחות אליה הוא יכול לטעון, להתווכח ואף לא להסכים. אך נוכחות אותה הוא פוגש אפילו בתא הגזים שהשמיד את משפחתו.
לפנייה לכתב/ת 
