הפחד הוא הזאב שעל סף דלתי

קארוֶול

בַּקַּיִץֹ, כְּשֶׁאוֹר הַיּוֹם הִתְאִרֵךְ,

הֲיִינוּ מִצְטוֹפְפִים בַּמְּכוֹנִית וְנוֹסְעִים בְּמוֹרַד

שְׂדֵרוֹת מֶטְרוֹפּוֹלִיטֶן לֶאֱכֹל גְּלִידָה רַכָּה בְּ"קַרְוֶל".

בְּלֵילוֹת אִלֶּה יָכֹלְנוּ לִהְיוֹת מִשְׁפָּחָה אֲמֵרִיקָנִית רְגִילָה

שֶׁיָּצְאָה לְבַלּוֹת וְאָבִיהָ, אוּלַי, יְשַׂחֵק בְּכַדּוּר

עִם יְלָדָיו, אוֹ יִפְרַע אֶת שְׂעָרָם, אוֹ יַנִּיחַ לָהֶם

לְדַגְדְגוֹ. אַךְ יָדַעְנוּ שֶׁמַּצְּבֵי רוּחוּ יַחְזְרוּ,

וְאָז נִתְהַלֵּךְ בַּבַּיִת עַל קְצוֹת הָאֶצְבָּעוֹת, נִזָּהֵר שֶׁלֹּא

לִמְשׁךְ תְּשׂוּמַת-לֵב. אֵלוּ הָיוּ שְׁנוֹת הַחֲמִשִּׁים, הָיְתָה

קוֹרֵיאָה, אֲבָל הִיא הָיְתָה רְחוֹקָה מֵאִתָּנוּ

וְלֹא הָיְתָה מִלְחַמְתֵּנוּ וְהֵם לֹא רָצְחוּ אֶת

בְּנֵי עַמֵּנוּ. לְיָמִים נוֹדַע לִי, אֲבָל זְמַן רַב אַחֲרֵי כֵן,

לִפְרַנְץ סְמֶטָּנָה, שֶׁיָּרַד מִנְּכָסָיו וְיָכוֹל לִמְכֹּר אוֹתוֹ

בַּעֲבוּר מְזֻמָּנִים. הוּא גַּם נָתַן כֶּסֶף לְשִׁבְעַת אֲחֶיהָ

וְאַחְיוֹתֶיהָ שֶׁל אִמּוֹ, וַאֲחָדִים הִצְלִיחוּ לְהִמָּלֵט בְּעוֹד מוֹעֵד,

וְנָפוֹצוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אוֹסְטְרַלְיָה, דְּרוֹם אַפְרִיקָה. אוֹ

הַשָּׁנָה שֶׁבָּהּ פָּרַע אֶת חֶשְׁבּוֹנוֹת בֵּית-הַהַבְרָאָה הַשְּׁוֵיצִי

שֶׁבּוֹ שָׁהָה דּוֹדִי לְאַחַר הַמִּלְחָמָה כְּדֵי לַעֲלוֹת בְּמִשְׁקָל. הַחֲסָדִים

הַלָּלוּ, הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה שֶׁעָשָׂה אָבִי בְּלִי לַחֲשׁב

פַּעֲמַיִם, מַה נֹּאמַר עֲלֵיהֶם, עָלָיו? זֹאת בִּלְבַד,

שֶׁהָאֹפֶן שֶׁבּוֹ אָדָם מִתְיַחֵס לִילָדָיו עַצְמוֹ וּבְשָׂרוֹ הוּא

רַק חֵלֶק אֶחָד מֵהַסִּפּוּר. וְיֵשׁ גַּם אֲחֵרִים.

אבינו

אֱלֹהִים בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ, בְּכָל חֲרוֹן אַפּוֹ

לֹא הָיָה יָכוֹל לִהְיוֹת כֹּה מַפְחִיד

כְּבַשָּׁעָה שֶׁהֵנַפְתָּ אֶת זְרוֹעֲךָ וְרָעַמְתָּ

"חֲזִיז וָרַעַם, לְכָל הַשֵּׁדִים וְהָרוּחוֹת!"

צַלָּחוֹת רָטֲטוּ, מַיִם נִשְׁפְּכוּ

וַאֲנוּ קָפָאנוּ, מַמְתִּינִים

לִצְלִיף הַבָּרָק שֶׁל נַחַת זְרוֹעֲךָ.

"פִּתְחִי אֶת הַפֶּה, אִמְרִי מַשֶּׁהוּ!"

מַרְצָה עַתָּה עַל מַחְשֵׁבִים לִפְנֵי קָהָל גָּדוֹל.

הַצְּעִירָה, שֶׁלָּהּ הוֹעַדְתָּ בְּהִרְהוּרֶיךָ חַיִּים

קַלִּים, שֶׁנִּסִּיתָ לַעֲשׂוֹתָהּ קְשׁוּחָה, מְשַׁלֶּמֶת

בְּמֵיטַב כַּסְפָּהּ כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמְעוּהָ וְאוֹרֶגֶת מִלִּים

שֶׁאֵין בָּהֶן לְפַרְנְסָהּ בְּאֹרַח

הַחַיִּים שֶׁלֹּא הֻרְגְּלָה בּוֹ מֵעוֹדָהּ.

הוּא דָּבָר שִׁמּוּשִׁי בְּעִתּוֹת מְצוּקָה. כּוֹרֶה

אֹזֶן לַגְּיָסוֹת בַּמֶּרְחַקִּים, אִלַּצְתָּ אֶת אִמָּא לָנוּס

מִצֶּ'כוֹסְלוֹבַקְיָה. כֵּיצַד יָכֹלְתָּ לָדַעַת

כִּי צִלְּלֵי הַמֵּתִים קָמוּ בַּלַּיְלָה

כְּדֵי לִשְׂרֹךְ אֶת נַעֲלָם הַכֵּהָה הַבּוֹדְדָה?

וַאֲנִי, כֵּיצַד יָכֹלְתִּי לָדַעַת בִּשְׁעַת מִשְׂחַקַּי

לְרַגְלֶיךָ, כִּי עֲדַיִן הִנְּךָ שׁוֹמֵעַ מַגָּפַיִם?

עדיין הנך שומע מגפיים (צילום: AP)

Wiedergutmachung

אִמִּי שׁוֹקַעַת וְהוֹלֶכֶת, אַךְ עוֹדֶנָּהּ נוֹהֶגֶת שְׂרָרָה

מִמִּטָּתָהּ. בַּחֹדֶשׁ שֶׁעָבַר קִבְּלָה מִכְתָּב.

סוֹכְנוּת לְאִתּוּר מָמוֹן מוּכָנָה, בַּעֲבוּר חַ"י דּוֹלָרִים,

לְחַפֵּשׂ וְלִמְצֹא כְּסָפִים "עֲקוּרִים". מֻבְטַחַת הָיְתָה,

עַל-אַף הַתַּאֲרִיךְ הַמְאֻחָר, כִּי Wiedergutmachung geld

נוֹסֶעַ וְקָרֵב אֵלֶיהָ, וְהוּא "יֵיטִיב כְּבַתְּחִלָּה"

אֶת מְרִי חַבּוּרוֹתֶיהָ, הָאֵם שׁנִּקְטְלָה בְּגַז, אֶפְרוֹ

שֶׁל אַבָּא, פְּגִיעוֹתֶיהָ הָאֲנוּשׁוֹת שֶׁל הַזִּקְנָה. עַד כֹּה

קִבְּלוּ פִּצּוּי גָּדוֹל יוֹתֵר בַּעֲבוּר הֶפְסֵד קָטָן יוֹתֵר, הֶלְגָּה

לְמָשָׁל, 800 דּוֹלָר פְּטוּרִים מִמָּס בְּכָל חֹדֶשׁ

לְכָל חַיֶּיהָ. אֲבָל Wiedergutmachungמֵעוֹלָם

לֹא יֻעַד לְשַׁלֵּם בְעַד דָּם, רַק בַּעֲבוּר מַה

שֶׁאֶפְשָׁר לְהַצְמִיד לוֹ מִסְפָּר מַמָּשִׁי-בֵּית-חֲרֹשֶׁת,

צִבּוּר לָקוֹחוֹת, אִטְלִיז. עַל הַלָּשׁוֹן

הַהֲבָרוֹת סְמִיכוֹת, חַסְרוֹת-תְּנוּעָה, כְּמוֹ כֻּפְתָּאוֹת

חֲרִיפֻיּוֹת: כְּבַד-חָזִיר מְעֻשָּׁן, חָרִיץ עָשׂוּי

חֶלְקֵי חָזִיר מְבֻשָּׁלִים הַצָּפִים בְּאִי-יַצִּיבוּתוֹ

שְׁרוּיַת-הַחֹמֶץ שֶׁל הַקָּרִישׁ. יֵשׁ שֶׁבָּאֲבִיב

הֵכִילוּ הַכֻּפְתָּאוֹת דֻּבְדְּבָן חָמוּץ. לְבַסּוֹף

הִגִּיעוּ מֵאָה דּוֹלָר מֵחֶשְׁבּוֹן שֶׁשּׁוּב אֵינוֹ קַיָּם. מֵאָז

הַסִּירוֹנִית הַקְּטַנָּה. עַכְשָׁיו הִיא כְּבְדַת תְּנוּעָה עַל הַיַּבָּשָׁה, כָּל

הַחוּשִׁים מצטמְצְמִים. הַתְּבַלּוּל הַחֲלָבִי הַמְעַמְעֵם

אֶת רְאִיָּתָהּ, הַשֵּׁן הַקִּדְמִית הַמִּתְעַקֶּשֶׁת

לִנְשֹׁר הַחוּצָה. "עַכְשָׁיו לֹא אוּכַל עוֹד לְחַיֵּךְ", הִיא אוֹמֶרֶת

וּמַסְתִּירָה אֶת פִּיהָ, בַּיְשָׁנִית כִּבְתוּלָה. לֹא שְׁפָתַיִם

אוֹהֲבוֹת שֶׁתְּגָרֵשְׁנָה אֶת הַכְּאֵב בִּנְשִׁיקָה, לֹא מַטְבְּעוֹת זָהָב

הַצְּרוּרִים מִתַּחַת לְכָרָהּ, לֹא מַלָּח שְׁטוּף-שֶׁמֶשׁ

שֶׁיַּחֲמֹק אֶל בֵּין סְדִינֶיהָ בַּמָּקוֹם שֶׁבּוֹ הִיא

מְחַכָּה, בִּכְתֹּנֶת-שֵׁנָה, כְּדֵי שֶׁיִּכְבְּשֶׁנָּהּ.

הַמְשַׁמֶּרֶת

הַטִּפּוּל בַּתִּלְבּשׁוֹת אֵינוֹ מַטְרִיד אוֹתִי, מַה שֶּׁמְּעַצְבֵּן הוּא הֶעְדֵּר

תְּחוּשַׁת דְּחִיפוּת, הַעֲמִידָה הַבְּטֵלֵה מֵהַצַּד. אָכֵן, הַקְּטַנּוֹת יוֹתֵר

הִגִּיעוּ אֵלַי רִאשׁוֹנוֹת, וְעוֹדָן מַגִּיעוֹת, שֶׁכֵּן יְלָדִים לָבְשׁוּ אוֹתָן. יֵשׁ

אוּלַי בִּגְלַל שׁחַד, אוֹ תּוֹסֶפֶת מָזוֹן קְטַנָּה. אוֹ תּוֹסְפוֹת מְשֻׁלָּשִׁים

שֶׁנִּתְפְּרוּ בְּמִכְנְסֵי אֲסִירִים לְשֶׁעָבָר, שֶׁצָּעֲדוּ בְּמִצְעָדִים שְׁנָתַיִּים

מִזְמַנִּים מְאֻחָרִים יוֹתֵר, שֶׁל נַגָּנֵי תִּזְמֹרֶת, שֶׁהֻזְמְנוּ לְהוֹפָעוֹת

לְעִתִּים קְרוֹבוֹת לְאַחַר הַמִּלְחָמָה. אוֹתוֹ אֲרִיג גַּס, כָּחֹל וְאָפֹר,

עַל הַתְּקוּפָה. אִלְמָלֵא הִתְמַקַּחְתִּי עִם הַצּוֹעֲנִים, לֹא הָיָה בְּנִמְצָא

שׁוּם מֵבִין דִּבַּרְנוּ בְּאוֹתָהּ שָׂפָה, הָיָה לָנוּ אוֹתוֹ אַף שֶׁמְּסֻגָּל

שֶׁהֻצְּגּוּ כְּלִכְלוּךְ, צֶבַע הַכּוֹכָבִים הַשָּׁגוּי מֵעִקָּרוֹ. לֹא כָּל כָּךְ גָּרוּעַ

לַעֲבֹד כָּאן לְמַטָּה, בַּמַּרְתֵּף, כְּשֶׁשָּׁאוֹן לָבָן דּוֹלֵף הַחוּצָה

שׂוֹרֵר אוֹר יוֹם, הַשֶּׁמֶשׁ, שֶׁתָּמִיד זֹוֹרַחַת. וַדַּאי, הֲיִיתִי מַעֲדִיפָה

לְשַׁמֵּר יֹפִי, אֲבָל זֶה מַכְנִיס יוֹתֵר וַעֲדַיִן יֵשׁ לְאֵל יָדִי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּאוּמָנוּתִי.

טנין: אבקה לבנה שמשמשת בבורסקות וגם לייצור דיו ותרופות.

ניצולה

אוֹמְרִים הֵם שֶׁעָלַי לַהֲזִינֵךְ,

יַלְדָּה שֶׁנֵּחַנָּה בּכִשְׁרוֹן שָׂפוֹת.

אַךְ בְּהִתְרוֹצְצָם בְּיַעֲרוֹת אֹרֶן אֲפֵלִים

כַּלְבֵּי-צַיִד דּוֹלְקִים אַחַר רֵיחַ סַנְדָּלִים.

שְׂדֵה פּוּךְ,

אֶצְבְּעוֹתַי מְחַפְּשׂוֹת אֶת עִקְּבוֹת

אִמִּי שֶׁלִּי הָאֲבוּדָה.

לִנְיַר-הַקְּלָף, וַאֲנִי אֶת

גּוּפִי בְּסַבּוֹן מְשַׁפְשֶׁפֶת,

אֲהַרְהֵר בָּהּ מְפַלֶּשֶׁת אֶת וִילוֹנוֹת-הַתַּחֲרָה,

תָּרָה שֶׁמָּא אַבָּא מִסְתּוֹבֵב בַּפִּנָּה.

הַבַּיִת הַזֶּה, כָּאן, בְּקִרְבַת

כְּבִישׁ-הָאַגְרָה "יוּנְיוֹן",

מְכוֹנִית חוֹנָה בַּנָּתִיב הַפְּרָטִי.

כֻּלָּנוּ הֲיִינוּ נִדְחָקִים בְּתוֹכָהּ, כֻּלָּנוּ, אִלּוּ

נִצְרַכְנוּ לִנְסֹעַ בִּמְהִירוּת.

אֲנִי מַחֲזִיקָה מְטִיל זָהָב תַּחַת כָּרִי.

לְפוּתָה בְּאֶגְרוֹפֵךְ. רְצוֹנִי

לְהַאֲכִילֵךְ.

אֶת הַזְּגוּגִית, הַצְּלָלִים הַלָּלוּ

הַמְמַאֲנִים לִישֹׁן מֵאֲחוֹרֵי הַוִּילָאוֹת.

אוֹתוֹ חוֹטֵב-עֵצִים הַמְהַלֵּךְ

בַּיַּעַר, מְנוֹפֵף אֶת גַּרְזִנּוֹ.

Produits de Terroir

זֶה אֵינֶנּוּ עוֹד שִׁיר מַסָּע, אַף כִּי יָכֹלְתִּי לְהַמְשִׁיךְ

עַל אוֹדוֹת הַצּוּקִים, כַּבִּירִים בַּאֲנָכִיּוּתָם, אוֹ הַנָּהָר

הַמִּתְפַּתֵּל כְּנָחָשׁ דֶּרֶךְ הַמַּכְתֵּשׁ, כֵּהֶה וְיָרֹק כִּגְרוֹנוֹ שֶׁל

הַשָּׂטָן, אֵיךְ הַנָּשִׁים גְּרוּמוֹת וְדַקּוֹת-שְׂפָתַיִם, הַגְּבָרִים

שֶׁלָּהֶן רְגִילִים לִשְׁפֹּט יוֹתֵר מִלְּהִשָּׁפֵט. אַךְ לֹא,

הַשִּׁיר הַזֶּה הוּא עַל הַחֲלוֹמוֹת הַפּוֹקְדִים אוֹתָנוּ בִּהְיוֹתֵנוּ

רְחוֹקִים מֵהַבַּיִת-כְּבָר שִׁבְעָה יָמִים-וּבְחוּשֵׁנוּ זָרִים לְעַצְמֵנוּ.

בַּחֲלוֹמוֹתֶיךָ אֲנַחְנוּ חֲמוּשִׁים בְּמַחֲבָת וּבְסַכִּין-צָבָא שְׁוֵיצָרִית

וְאוֹיְבֵינוּ, בִּרְיוֹנֵי אַשְׁפָּתוֹת, רַבִּים מֵאִתָּנוּ. בַּחֲלוֹמוֹתַי

זוֹ גְּרֶנְד סֶנְטְרָל סְטֵיישֶׁן* וּמִתְנַהֶלֶת מִלְחָמָה, טַנְקִים

וּפְצָצוֹת וַאֲנִי רָצָה, נוֹעֶלֶת נַעַל אַחַת, הַשְְּׁנִיָּה נִשְׁמְטָה.

בְּכָל אֲשֶׁר נֵלֵךְ הָאֵימָה בְּעִקְבוֹתֵינוּ, עֵינֶיהָ הַצְּהֻבּוֹת נוֹקְבוֹת

אֶת שְׁנָתֵנוּ. וְגַם לְאוֹר הַיּוֹם תַּעֲקֹב אַחֲרֵינוּ: בַּשּׁוּק יֵשׁ

נַקְנִיק וּגְבִינָה מְקוֹמִיִּים הַקְּרוּיִים**."produits de terroir"

הָאֵימָה תָּמִיד אִתָּנוּ, בַּגַּן עַל תֹּהוּ סְלָעָיו,

הַשֶּׁמֶשׁ הַמְסִבָּה אֶת פָּנֶיהָ, מַיִם גּוֹאִים, דַּם

כְּלָבִים, רָעָב, חוֹלִירָע, לֵילוֹת שֶׁבָּהֶם הָיָה לָנוּ קַר

וַהֲיִינוּ בּוֹדְדִים, כְּשֶׁרַכָּבוֹת דִּיְּקוּ בְּבוֹאָן וּבְצֵאתָן.

** פירוש המלים בצרפתית הוא "תוצרת מקומית". המשוררת משחקת על דמיון הצליל בין "אימה" באנגלית (terror) ובין "מקום" בצרפתית (terroir). דיוק נסיעתן של הרכבות מרמז לשואה.

אנדרטה לזכר השואה (צילום: רויטרס)

לִילִי

(מתוך "הפילגש של אבי")

אִלּוּ אֲנִי הַשּׁוֹפֶטֶת, הֲיִיתִי בּוֹחֶרֶת בְּלִילִי רוֹבִּינְסוֹן

עַל-שׁוּם קְנֵי-הַסִּיגָרְיוֹת שֶׁלָּהּ והַ"פֶּל מֶל" הַדַּקּוֹת,

הַיְחִידָה בְּחוּג הַפְּלִיטִים שֶׁצִּיְרָה נְקֻדַּת-חֵן

סָמוּךְ לְפִיהָ, לָבְשָׁה מִכְנְסֵי "סְמוֹקִיְנג" שְׁחוֹרִים וּמְהֻדָּקִים

בְּתוֹסֶפֶת לְחֻלְצַת קְטִיפָה לְבָנָה. אָפְפָה אוֹתָהּ אִוִירָה

שֶׁיִּחֲדָה אֶת מַרְלֶן דִּיטְרִיךְ אֶלָּא שֶׁשְּׂעָרָהּ שֶׁל לִילִי הָיָה שָׁחוֹר וְנוֹצֵץ,

מְסֻפָּר קוֹמֵי לְמִשְׁעִי, עִם תַּלְתָּלִים צְמוּדִים. מִי לֹא הָיָה

מַעֲרִיץ אֶת לִילִי, כָּל כָּךְ לֹא אִכְפַּתִּית, מְזַמֶּרֶת שַׁנְסוֹנִים

בְּעוֹד בַּעֲלָהּ וִילִי פּוֹרֵט עֵל קְלִידֵי פְּסַנְתֵּר-הַכָּנָף הַקָּטָן.

הַשְּׁמוּעָה גָּרְסָה שֶׁהָיָה זֶה מְשֻׁלָּשׁ, לִילִי, וִילִי

וְדוֹדוֹ, כָּל הַשְּׁלֹשָׁה יְדִידִים בְּלֵב וָנֶפֶשׁ. שְׁאַר תּוֹשְׁבֵי

הָאָרֶץ אָהֲבוּ אֶת אָזִי וְהַרְיֶיט, וְלֹא יִפָּלֵא שֶׁחַשְׁתִּי

שֶׁעוֹלָם שָׁלֵם מַפְרִיד בֵּינֵינוּ, בְּמָקוֹם שֶׁבּוֹ נִמְצְאוּ הַכֹּל

בִּגְלַל הִיטְלֶר, וְכֻלָּם נִמְלְטוּ בְּעוֹד אֲחֵרִים נִסְפּוּ, וְלֹא הָיָה אֶחָד

שֶׁלֹּא בָּלַע גְּלוּלוֹת כְּדֵי לְהֵרָדֵם, הִסְתַּכֵּן בְּהֶרֶס נִשּׂוּאָיו, נָהַג

בִּמְהִירוּת מֻגְזֶמֶת, בִּכֵּר מַמְתָּקִים וְלֹא יָדַע שָׂבְעָה.

על המשוררת

המשוררת האמריקאית, ברברה גולדברג, נולדה ב-1943 למשפחה יהודית בווילמינגטון שבמדינת דלאוור. הוריה (האב יוצא גרמניה שנטש את מולדתו בתקופת הנאצים, עבר לצ'כוסלובקיה ושם נשא לו אישה) ניצלו מהשואה בעור שיניהם, הואיל וחושיו המחודדים של האב הזהירוהו שאסון קרב ובא, והוא ואשתו עקרו מפראג בטרם נכנסו אליה גייסותיו של היטלר ועברו לצרפת.

אך גם שם לא מצאו מנוח, וכאשר פלשו הגרמנים לצרפת, נמלטו השניים עם בתם התינוקת (אחותה הבכירה של ברברה) ואמו הזקנה של האב לספרד וממנה לפורטוגל. היתה להם אשרת כניסה לארה"ב שהתירה להם שהות של שלושה ימים בלבד, אך פקיד-הגירה רחמן האריך אותה לשלושה חודשים. אז נאלצו לצאת את ארה"ב ולעקור לברזיל, ושם שהו כשנה עד שקיבלו היתר לחזור לארה"ב כמהגרים חוקיים.

ברברה גדלה בניו יורק העיר, וליתר דיוק בפורסט הילס שברובע קווינס, שהיה מלא הן פליטים יהודים שהאיר להם מזלם וזכו להגיע לחוף מבטחים בראשית מלחמת העולם השנייה, והן שרידי הגהינום שבאו לאמריקה מן המחנות המשוחררים. למען ההיסטוריה יצויין כי אלה וגם אלה מוצאם היה מרכז אירופה ולא מִזְרָחָהּ, וכי בבית שוחחו ההורים ביניהם בגרמנית.

כך או כך, ההורים לא הזכירו מה שעבר עליהם ולא דיברו על המתרחש באירופה הכבושה ועל הקורה את משפחותיהם שם. אבל חיי החברה שלהם התנהלו בתוך חוג הפליטים ואוזני ועיני הילדה מהירת-התפיסה קלטו מה שביקשו הוריה להצניע. לאחר המלחמה, שבמרוצתה הושמדו כל בני המשפחה ובנותיה, הגיע הדוד (אחי אמה) ששרד את טרזין ואת אושוויץ, ואף על פי שגם הוא אטם את פיו, התארכו הצללים והִתְעַבּוּ. בבגרותה השלימה הרבה קטעים חסרים.

האורחת שזללה את הכל

"השואה", כתבה ברברה גולדברג במסה, "היתה האורחת הלא-קרואה, אחוזת בולמוס ועירומה, זללה את הכל". המשוררת קיבלה "חינוך מצויין בקריאה בין השיטין. הייתי ערה לאופן שהלשון יכולה להסתיר בה במידה שהיא יכולה לגלות. מילדותי הייתי רדופת סקרנות למה שנוגע ל'שיפולי הבטן' של הדברים. רציתי למצוא דרך לחדור מבעד לפני השטח של מראית-הדברים". מורשתה היא "להישאר נוזלית, להיות מסוגלת להימלט חיש-קל...הפחד הוא הזאב הרעב שעל סף דלתי. לפעמים אני משליכה לו בדל עצם בדמות שיר".

מי שיעיין בשיריה של ברברה ("משמרת לילה", שיצא ב-2001 בהוצאת קשב לשירה הוא האחרון בין ספריה המתורגמים לעברית) יבחין במרחק הפסיכולוגי והמטאפורי הקיים בינה ובין משוררים אמריקאים בעלי רקע צמיחה שונה. לא פעם חש הקורא שהוא משוטט בנופי האחים גרים, ביערות העבותים שמאחורי עציהם הכהים עלולים להסתתר התגשמויותיהם של חלומות בעתה.

בשיר "דיבוק", המצוי בספר הנזכר-לעיל, היא כותבת ש"רוחות-הרפאים אינם מתיישבים למטה אלא צפים ועולים/ בגרונותינו, דוברים בקולות מוכרים לנו: הזהרי מפני הָאָפֵל ההוא/ גבי את החוב, השגיחי שיהיו הסכינים מושחזים" (ההדגשה במקור). והלאה אנחנו מוצאים: "חודש אפריל הוא / ודבר אינו צומח. מדור לדור אנחנו שסועים / בידי המתים הטוחנים את תוגתם".

אנחנו בחודש אפריל שבו הצמיחה והלבלוב מפעימים את הלבבות ביפעתם, להוציא את אלה שאצלם "דבר אינו

צומח" - מציינים אצלנו את יום השואה. בחרתי להקדיש את "קול אמריקה" לשירים של יוצרת שלא חוותה את הזוועה מבשרה, אלא רק שמעה מרחוק את קול האבן המשחזת ואת להבי הסכינים. אירע שהמשוררת מבקרת בימים אלה בישראל שבנסיבות ביקור אחר כתבה עליה שאצלה "עכשיו מתחככות זו בזו / אימה חשכה ונחישות החלטה".

מן הראוי איפוא להביא כאן, בהקשר המאבק הנצחי בין הַכְּלָיָה ובין החיים, מילים אחדות מאחרית-הדבר שכתבה ל"משמרת לילה" המשוררת והמסאית היהודית-אמריקאית מיירה סקלרו: "שירתה של ברברה גולדברג היא שירה נפלאה בְּחִיּוּתָהּ...(שביסודה) טמון המאבק העקשן נגד ההתאַיינוּת". לא בכדי כה קרובים אצלנו זה לזה שני המועדים, יום השואה ויום העצמאות.