כשהשואה תהפוך לשמועה

בערב יום השואה של 1988 היה אולם הקאמרי מלא עד אפס מקום. כשהאורות כבו, עלו על הבמה יהודה פוליקר ושלמה ארצי. את סיפורו האישי של הראשון החלו לגלות זה מכבר, אך השני, בוגר הלהקה הצבאית שהיה לסמל הצבר, עלה והפתיע כאשר שר "בגרמניה לפני המלחמה", וגילה כי מתחת לבלורית של ירון זהבי הסתתר ילד שהעבר מאירופה מלווה אותו כצל תמידי. התקשורת השמרנית לא אהבה את האיחוד החד פעמי. הביקורות ראו במעשה פרובוקציה: "שואה – שואו" זעקה הכותרת בעיתון.

אך הקרקע בארץ הייתה צמאה לקבל את ההתמודדות הדינמית החדשה עם השואה, זו שהגיעה מהקרביים המיוסרים של הילדים שנולדו אחרי המלחמה ההיא, הילדים שהוריהם רצו לפתוח להם חלון לים התיכון, אבל לא יכלו לנעול את ארון הסודות האפל של אירופה. שנים מאוחר יותר תיאר את הערב יעקב גלעד, האיש שיחד עם פוליקר חתום על "מהפיכת הדור שני" בישראל במילים מטלטלות: "אני זוכר את האווירה באולם. היה זה מופע ללא מחיאות כפיים. צמרמורת עברה בנו. בין השירים שמענו את הבכי החרישי שעבר בקהל".

65 שנים חלפו מאז תמה מלחמת העולם השנייה, והעולם נחשף לקורותיו של הדור הראשון. 22 שנים חלפו מאז אותו ערב בצוותא שנתן את האות לעיסוק במי שזכו להיקרא "הדור השני". והנה כבר עומד איתן על שתי רגליים וצופה אל העתיד דור חדש שהיה ילד רך כשידיים מקועקעות במספרים ליטפו את מצחו.

"הדור השלישי" הוא כבר בנה של הארץ הזו. צבר גמור לכל הדעות. מראהו, שפתו, מהלך חייו, כולם מעידים על כך. יש לבניו ובנותיו אופי טבעי של המולדת, זה שמהול באהבה ונתינה אבל מלווה בחוש ביקורת מפותח. אחריות ציבורית אך גם נהנתנות אסקפיסטית. הוא אינו מקבל את עתידו כגזרת גורל, הוא כבר חש באופן מוחלט אחראי לגורלו. ילדותו הייתה שקטה, חפה כמעט מכל טראומה תורשתית שעלולה הייתה ללוות אותו.

סיפורי העבר העמומים מהבית צפים רק בעיתוי רלוונטי, כמו ימי זיכרון משפחתיים לאומיים או פרסומת לטלפון סלולארי מתקדם שמזכירה לו את מקומו בשרשרת המשפחתית. אבל בסופו של יום, הזמן עשה רק טוב לדור השלישי.

אך לעיתים הזמן מתגלה בבוגדנותו, והדור השלישי שומע את החול נוזל בתוך השעון הגדול שבראשו. בין מחשבה על ההווה להאזנה לנשימותיו של העתיד שישן בעריסה, העבר מגיח מצללי הילדות הרחוקה, והדור השלישי מתהפך במיטתו

וחושב על הדברים שבשביל כולם מסביבו הם שיעור היסטוריה, אך בשבילו הם זיכרונות ילדות. העבר שלא נעלם בחללים שהאלצהיימר ניקב במוחות הזקנים של הדור הראשון, ושרק הולך ומעמיק עם הקמטים שנחרשים כל בוקר בפניו של הדור השני.

הדור השלישי יודע היטב כי מתקרב היום שבו הוא יהיה האחרון לספר על העבר, הרגע שבו הוא ייאלץ לשבת על הכורסא ולספר לדורות החדשים על הדור ההוא, הראשון, שהכיר בילדותו ושמע במו אוזניו את סיפור קורותיו בשואה.

המעמד הזה מקלף ממנו את כל הקליפות שעטה על עצמו, והוא חושב רק על דבר אחד: האם יצליח לספר לדורות הבאים את השואה כפי שהוא שמע אותה? האם גם עיניו של הדור הבא ייקוו באותן דמעות שזלגו מעיניו, כאשר הוא היה במקומם?

ליאור אלפרוביץ מרצה להיסטוריה של השואה במרכז הבין תחומי בהרצליה