בין זוועה לגאווה

זה קורה לי בכל פעם כשאני נוסע ברכבת באירופה. המראה שמשקיף מהחלון - המרחבים הירוקים, מעטה השלג, עצי האורן - נוף פסטורלי לכאורה, אבל בשיקוף התודעה שלי, זהו שדה קטל. גוויות שרועות על הדשא, דם מתערבב בקרח, צלליות מסתתרות בין העצים. זה כמעט בלתי נמנע. זה קרה לי כל כך הרבה פעמים בעבר וכך גם בינואר 2009 בדרכי לביתה של דֶליה דורניר-שלורב, אוצרת התערוכה של סבי אלכסנדר בוגן במינכן. 

בביתה של דליה בכפר שטארנברג, ארון הספרים הענק מנוכס כולו לטובת עמוס עוז, דוד גרוסמן, מדריכי תיירים לירושלים, תל אביב והגליל ואינציקלופדיות שונות ומשונות העוסקות בעם היהודי ועד ליודייקות ופריטי אמנות מארצנו שתלויים על הקירות. ישראל הקטנה באמצע בוואריה. החיבור לסבי, אמן פרטיזן יהודי, כמו גם ליוצרים ישראלים אחרים, נראה פתאום יותר מתקבל על הדעת, אולם לא פחות מעורר תמיהה.

דורניר-שלורב עם שר התרבות הגרמני תומאס גופל בתערוכה במינכן

"הכרתי את אלכסנדר באמצעות האמנית המנוחה יהודית בך, לה סייעתי בזמנו בארגון תערוכה בברלין", סיפרה. "כבר בפגישה הראשונה עמו הוא הרשים אותי בתשוקתו לאמנות, בחוכמה שלו וכמובן גם ברקע שלו ממלחמת העולם השנייה. הרגשתי שאני חייבת לארגן לו תערוכה במינכן ויהי מה. זה היה פרויקט בעל חשיבות עליונה בשבילי, להשאיר את מורשתו האמנותית וההיסטורית, כמו גם של אמנים אחרים, למען הדורות הבאים".

ישראל שלה

האובססיה היהודית של דורניר-שלורב, עיתונאית אופנה בגמלאות, ניכרת כמעט בכל דבר שהיא עושה. אפילו את בן זוגה הנוכחי אולריך, הכירה מתוך הניסיון הישראלי המשותף, לאחר ששב משהייה רבת שנים בירושלים. לצד ביקורים תכופים בארץ הקודש, היא משקיעה זמנה בקידום אמנים יהודים וישראלים בגרמניה ופועלת לקיום תערוכות שלהם במולדתה.

"יש משיכה טבעית של עולם האמנות בגרמניה ליוצרים מישראל, אבל זה מאוד קשה כי העלויות הן בלתי נתפסות. בדרך כלל האוצרים ייקחו איתם את העבודות במזוודה, כי לא ניתן לממן את ההובלה. אי לכך התערוכות קטנות בדרך כלל", היא מסבירה את התנאים בהם היא מנסה לעבוד. "זה כל כך חבל כי בגרמניה מוכנים להשקיע באמנות הרבה יותר מאשר בישראל. הישראלים לא מעריכים אמנות ובטח שלא מוכנים לשלם עליה. הם מעדיפים להתעסק ביום-יום שלהם".

בפגישה עם האמנית אילנה לוויתן

מלבד שיתופי הפעולה עם אלכסנדר בוגן ויהודית בך (שהלכה לעולמה ב-2001), היא נמצאת בקשר עם אמנים ישראלים אחרים שפועלים בארץ ובחו"ל, כמו נעמי דרורי ואילנה לוויתן. לדבריה, היא מוצאת את מוסדות התרבות הגרמנים יותר פתוחים ליוזמות הישראליות שלה, מאשר את אלו הישראלים. "בעלי הגלריות בישראל נוהגים בפלצנות והתנשאות, אפילו כלפי אמנים גדולים. לפעמים הם לא מכירים אותם. הבורות שלהם מכתיבה את הטעם האמנותי".

אנחנו, אדישים?

התסכול שלה מהאדישות הישראלית מגיע לשיא כשמדובר בפרויקט שהשיקה בישראל לפני שנתיים - מחנה קיץ לתלמידי בתי ספר נוצרים, מוסלמים ויהודים. אבל למרות מאמציה להשיג מימון ולארגן את הפעילות בחודש הבא, שכוללת לימודי נגינה ויצירה אמנותית, היא אינה זוכה לשיתוף פעולה מצד בתי הספר היהודים.

מנסה לגשר על פערים. בבית הספר הנוצרי בנצרת

"מנהלי בתי הספר והילדים מהצד הנוצרי והמוסלמי כל כך שמחים על היוזמה, אבל בצד היהודי אני נתקלת באטימות ובהתעלמות. ילדים שהצטרפו לסיור בכנסיה בנצרת כל כך נהנו מהחוויה התרבותית והאמנותית, אולם כשמדובר על מחנה קיץ משותף בן שלושה לילות, הם נמנעים. לא רוצים לשלוח את הילדים. אפילו לא מתייחסים אליי. לא מבינה את זה. זה כל כך מתסכל".

אז למה את משקיעה בזה כל כך?

"כי מה שקורה היום בישראל ובפלסטין, ובכלל במזרח התיכון, זה נורא. אני לא חושבת שאני יכולה לעשות הרבה כדי למנוע את המלחמה, אבל אמנות יכולה לגשר על פערים, במיוחד אצל ילדים. זוהי החובה שלי לפעול באופן אישי לטובת דו-קיום וביעור הדעות הקדומות והעוינות בין העמים והדתות. זו המשימה שלי למען הדורות הבאים אצלכם, ממש כמו שחשוב לי להעביר את זכרון השואה בדורות הבאים אצלנו. כדי שזוועות המלחמה לא ישובו עוד".

התמודדות עם מבצע "עופרת יצוקה" באמנות. ציורי ילדים ערבים במחנה

הכל התחיל מסבא

כשדליה מדברת על מחויבות אישית להתנגד לדעות קדומות ולמלחמה, נחשף המניע העיקרי לפועלה - ההיסטוריה האישית שלה. סבה היה מנהל מפעל הטקסטיל בעיר דכאו, הסמוכה למינכן - אתר שבמרס 1933 הפך להיות מחנה הריכוז הראשון בגרמניה, על פיו תוכננו מחנות הריכוז האחרים מחוץ לגבולות גרמניה.

"סבא שלי אמנם לא עמד בראש מחנה הריכוז עצמו, אבל תמיד הפריע לי

שהוא לא עשה דבר כדי למנוע את הזוועות הנוראיות שהתרחשו שם. בתור ילדה תמיד ראיתי בו דמות חזקה ולא הבנתי איך השלים עם זה, איך לא התנגד. אני רק יכולה להתנחם בכך שהוא פרש מהמפלגה הנאצית לאחר הפלישה לפולין ב-1939. הוא אמנם לא יצא להפגין, זה כמובן היה בלתי אפשרי. אבל הוא היה האדם היחיד בכפר שהיה לו אומץ להחזיר את פנקס ההתפקדות שלו למפלגה". 

לא מן הנמנע שהמחאה השקטה של סבה של דליה, אקט בו התגאה במיוחד לאחר תום המלחמה, היתה זו שחשפה אותה בילדותה לזוועות השואה. "אני זוכרת ששמעתי את סבא מדבר על התקופה הזאת כבר שהייתי בת שמונה. הייתי כל כך עצובה על הדברים שארעו באיזור הזה, שהיה מוכר לי כך כך, אבל התגאתי במעשי סבי. הוא לא יכל לעשות כלום כדי לעצור את היטלר, אבל לפחות היה לו את האומץ לא לשתף פעולה עם זה. לפחות לא היו לו סודות שנאלץ להסתיר ממני".

מחויבות לדורות הבאים

"מאז הגילוי על הרקע המשפחתי שלי, התחלתי להתעניין ביהדות וביהודים. אחד מחברי הטובים ביותר בבית הספר היה ילד יהודי שגם היה עיוור. מאוד אהבתי אותו והייתי עוזרת לו לקרוא. כך נחשפתי בין השאר להמון ספרים מהמורשת היהודית הנפלאה, ספרי פילוסופיה, דת וגם ספרים על ישראל. נשאבתי לתוך זה. אני לא יודעת עברית ואני נוצריה אדוקה, אבל אני מרגישה כבר חלק מזה".

בעקבות היהדות גם באוקראינה. ביקור בבית הכנסת בעיר צ'רנוביץ

היום בגיל 60, היא ממשיכה כאמור בפועלה בשיא המרץ, למרות כל המכשולים. "בגרמניה משקיעים המון בשימור זכרון השואה - מהאנדרטה היפהפיה בברלין למוזיאונים ברחבי המדינה. האמנים העכשוויים עוסקים יותר במלחמה באופן מופשט ומגיבים מידית למלחמה בעיראק, אולם ההיסטוריה הגרמנית נוכחת בעבודותיהם ללא ספק. בגלל זה אנחנו כל כך מודאגים ממה שקורה במזרח התיכון ולא פחות מכך במדינות אירופיות כמו הונגריה, שם צפוי להיבחר היום משטר ימני קיצוני וגזעני. הגזענות והלוחמנות לא פסה מן העולם. אני פוחדת".