אני, רונאלדו ומסי הקטן
זה התחיל עם אצבע רועדת על האנטר בשלב קניית הכרטיסים, עבר לרעד בגוף כל הדרך למושב במרומי היציע והסתיים בצעקות שהרעידו במשך 90 דקות איצטדיון שלם. ליאור פפירבלט חלם לבקר בבלומפילד ומצא את עצמו בברנבאו, לא רחוק מאולמרט
בלומפילד. כולם אמרו לי שאני חייב ללכת לראות משחק כדורגל בבלומפילד. ילדות שלמה העברתי ברמת-גן, אבל לאיצטדיון הלאומי הגעתי מקסימום שלוש פעמים. השנה גם הבנתי למה. אחרי שראיתי את ה-1:0 המאכזב בין מכבי חיפה לבורדו בליגת האלופות (וישבתי ביציע של האורחים), הסבירו לי שאיצטדיון רמת-גן טוב אולי להופעה של דפש מוד, אבל כשזה מגיע לקונצרט שנותן הקהל - משהו הולך לאיבוד במרחב הירוק שבין היציע המזרחי למערבי. "לך לבלומפילד", אמרו לי חברים שרצו בטובתי, "האקוסטיקה שם זה משהו אחר". שמעתי לעצתם. טסתי לסנטיאגו ברנבאו.
אף פעם לא הייתי חובב כדורגל מושבע. אולי זה בגלל הפלטפוס, ואולי פשוט משום שחוויית הכדורגל הראשונה שנחקקה בזכרוני החריבה לעד את סיכויי ליהנות מספורט שבו ההתרגשות, המתח, החדווה למשחק, שנאת היריב ואהדת הקבוצה הם לחם חוקו של הצופה הממוצע.
ליונל מסי חוגג בברנבאו. הלו, זה בלומפילד? (צילום: AP)
היה זה משחק ידידות בין נבחרת ישראל לנבחרת רוסיה בסוף שנות ה-80, אליו לקח אותי אבי כשהייתי בכיתה א'. אין לי מושג כמה כמה נגמר. אני רק זוכר שמבחינתנו המשחק הסתיים במחצית, אז קמנו מהכסא ועזבנו כדי לא להיקלע לפקקים ביציאה מאיצטדיון רמת גן. מאז לא הייתי אוהד אמיתי של אף קבוצה (למעט מעידה קלה במונדיאל 98').
ואף על פי כן, לא סתם הגעתי לספרד. שמעתי רבות על מדריד וברצלונה, וכבר כמה שנים שאני מבטיח לעצמי לבקר בקתדרלת המשפחה הקדושה (רצוי לפני שתושלם בנייתה), להתלהב מהאדריכלות של אנטוניו גאודי, להתהלך לאורך הגראן ויה במדריד ולקפץ בין טאפאס בר אחד למשנהו. "מטען סוציולוגי והיסטורי", "יריבות פוליטית וספורטיבית", שאלות קיומיות, "להיות או להיות". זוהי רק טעימה ממסע השכנוע העצמי שעברתי לפני שהחלטתי - בידיים רועדות - להקליק על העכבר ולהזמין כרטיסים לאחד מאירועי הספורט המתוקשרים והטעונים רגשית בעולם. הסופר קלאסיקו הספרדי.
אוהדת ברצלונה בטירוף. אי אפשר לפספס אותם (צילום: AFP)
הטירוף מתחיל כבר מחוץ לאיצטדיון. זאת לא סתם קלישאה. כל ספרד מדברת כבר ימים על ״משחק המילניום״. מנתחים כל שריר בגופם של השחקנים, מצטטים כלי תקשורת מכל העולם - וגם מישראל - מטפחים ומעצימים את ממדי ההערצה האדירים ממילא לכדורגלנים הטובים בעולם. את ההערצה העיוורת הזאת מתרגמים כמובן לכסף.
פניהם של השחקנים/דוגמנים האלה ניבטים מכל עבר, בכל מקום. בבוקר המשחק במדריד אי אפשר לפספס את האוהדים של שתי הקבוצות. זוגות-זוגות, להקות וחבורות או פשוט לבד - כולם נהנים מהשמש, תופסים צבע לפני שיצבעו את עצמם בצבעי מלחמה לקראת הקרב מול המחנה היריב.
ראמוס מוציא כדור מהרשת. ליאור פפירבלט מתרגל לטירוף (צילום: AP)
לריב על מקום עם ספרדי מגודל
הסנטיאגו ברנבאו מלא עד אפס מקום. אני תופס את הכסא שלי במרומי היציע, כסא שמיליונים ישבו או חלמו לשבת עליו לפניי, אבל בערב הזה הוא שלי. רק שלי. אני מחפש את הזווית הטובה ביותר ליציע המכובדים. אולי אצליח לאתר את אהוד אולמרט, שידוע כחובב כדורגל. מצאתי. עכשיו גם כיתת פרשים לא תצליח להזיז אותי במשך 90 וכמה הדקות הבאות.
פתאום מגיע ספרדי מגודל ואומר: ״זה הכסא שלי״. מה? עוד שנייה שריקת הפתיחה. ״זה הכסא שלי. אתה יושב בכסא שלי״, הוא מתעקש ומוציא את כרטיס המנוי שלו. אני שולף את הכרטיס שבכיסי ואחרי השוואה קצרה של הנתונים, אני גולש לכסא שנמצא בדיוק שורה אחת מתחת.
שריקת הפתיחה. 22 שחקנים - מאות מיליוני דולרים - מתרוצצים על המגרש שלמרגלותיי, עושים הכל כדי להשיג את הגול המיוחל. מתמסרים, דוחפים, בועטים - גם לשמיים - ולא מפסיקים לריב עם השופט. הם ויותר מ-80 אלף היושבים ביציעים, שבקלות יתרה (למרות ששכחתי את המילון בבית) הצלחתי להבין מה דעתם על אמא שלו, ועל התואר במשפטים שהביא הביתה. חוץ מ״אימבסיל״, צעקות האוהדים נעו על הציר שבין ״איחו דה פוטה״ ל״ביין, ביין״ מחוייך. גם לאוהד מרוט עצבים מגיעים רגעים קטנים של אושר.
אחרי רבע שעה כבר איבדתי את יכולת הריכוז. את אולמרט לא מצאתי, וגם השחקנים על המגרש נראו די אבודים. אומרים שהיה משחק קשה. ואז הגיע מסי, כמו משום מקום, מסר, עשה משהו עם הכדור והצליח להבקיע. אוהדי ריאל שישבו לצדי לא ידעו נפשם מרוב זעם, והדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו היה ״לקפוץ? לא לקפוץ?״ אינסטינקטיבית, אני אמור לקפוץ. הרי היה פה גול. סוג של הישג. לא ממש משנה לי מי ינצח, אני באתי לספור גולים. בסוף לא קפצתי, בכל זאת חיי יקרים לי. אפילו ניסיתי להיראות קצת מבואס. כאילו שאכפת לי.
איזה קול עושה סנדוויץ׳?
כנראה שמאותו רגע כולם נכנסו ללחץ. האוהדים, השחקנים, בעלי הממון שרכשו אותם בסכומי עתק. אני רק חשבתי על הסנדוויץ׳ שמחכה לי בתיק.
סיפרו לי שבהפסקת המחצית, יש טקס ספרדי מסורתי שבו האוהדים היושבים ביציעים מוציאים את הכריך שהביאו מהבית ומסירים את נייר הכסף שעוטף אותו בקול רשרוש עמום שמהר מאוד הופך לרעש מחריש אוזניים, כשמכפילים אותו ב-80 אלף סנדוויצ׳ים. גם כאן נרשמה אכזבה מסוימת. האוכל אמנם היה טעים וגם השכנים שלי לשורה אכלו במרץ, אבל האפקט היה רחוק מלהרשים.
מיליונים רצו על הדשא, נציגינו לא הבין על מה הטירוף (צילום: רויטרס)
המשחק התחדש וב-45 הדקות שנותרו היה לי מספיק זמן לחשוב ולנסח חמש מסקנות של מתבונן מהצד:
- שירי אוהדים נשמעים אותו דבר בכל מקום בעולם. לרגע הייתי בטוח ששמעתי את ״אל אל ישראל״.
- השפה השנייה המדוברת ביותר בסנטיאגו ברנבאו, אחרי ספרדית: עברית.
- לא רק בישראל, גם בריאל מדריד כל אחד הוא מאמן.
גול. 0:2 לברצלונה.
- דיילות יש לא רק באוויר, אלא גם בתאי המכובדים בסנטיאגו ברנבאו.
- האנשים שרצים הכי הרבה במגרש, אחרי השחקנים והשופטים: החבר׳ה עם האלונקה.
זהו, מרוב מחשבות כבר נגמר המשחק. בדרך היה גול של ריאל שנפסל וגרם לאוהדים להקפיץ את הגג של האיצטדיון, אבל בסופו של דבר זה רק 2:0. רק משחק כדורגל.
כנראה שלפני הביקור באיצטדיון שהוא פאר היצירה ונחשב מבצרו של אחד המועדונים הגדולים בעולם, הייתי צריך בכל זאת לקפוץ לבלומפילד. סוג של הכנה מקדימה, למידת היסודות. בכל מקרה, אני מאחל לכדורגל הישראלי להיות שם בהזדמנות הראשונה. אז יאללה הפועל. או מכבי. מקווה שנתראה בברנבאו.
לפנייה לכתב/ת 
