מדליקי המשואות: מקדישים את חייהם לזיכרון

שישה ניצולי שואה, שהקדישו את חייהם למען זיכרון והנצחת השואה, ידליקו הערב (יום א') את שש המשואות בעצרת הזיכרון המרכזית בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, שתתקיים ב"יד ושם". הנושא המרכזי השנה הנו: "קולם של הניצולים".

אליעזר (לייזר) איילון

באפריל 1941, כשהיה בן 13, נכלא אליעזר עם משפחתו בגטו רדום שבפולין. הוא זייף את גילו והשיג עבודה ומגורים במחסני בגדים גרמניים מחוץ לגטו. בעבודה נהג לשיר, ושירתו נשאה חן בעיני מעסיקיו שביקשו ממנו לשיר בימי ההולדת שלהם. באוגוסט 1942 נסגר הגטו, בעלי תעודת עבודה היו רשאים לצאת מן הגטו, אך אליעזר סירב להיפרד ממשפחתו. בסופו של דבר אמו שכנע אותו לעזוב. בלילה בו עזב גורשה האם לטרבלינקה ושם נרצחה עם בתה ואחד מבניה.

באביב 1944 הועבר אליעזר למחנות פלשוב, מאוטהאוזן ומלק שבאוסטריה. באפריל 1945 נערכה סלקצייה. החולים והחלשים נרצחו, והאחרים הוצאו לצעדת המוות. אליעזר שבר את רגלו קודם לכן, אך הצליח להגיע למחנה אבנזה. ב-6 במאי 1945 שחררו את המחנה חיילים אמריקנים. ב-1945 הגיע אליעזר לארץ. במלחמת העצמאות לחם בחטיבת עציוני.

בעשורים האחרונים אליעזר מרצה בבתי ספר ובבסיסי צבא. הוא מוזמן לקהילות בארצות הברית ונסע לפולין עשרות פעמים, בתפקיד של מלווה משלחות ואיש עדות. "ב-1993 נסעתי עם אשתי, ילדיי ונכדיי למחנות ונכנסנו דרך השערים המקוללים של פלשוב ומאוטהאוזן. החלטנו לשיר את התקווה. בסוף אמרתי לילדיי: 'אנחנו הבסנו את היטלר, אנחנו ניצחנו במלחמה. אתם סמל הניצחון'". אליעזר נישא לרבקה, ולזוג בן, בת, חמישה נכדים ושני נינים.

ברוך שוב

ביוני 1941, כשהיה בן 17, כבשו הגרמנים את וילנה והחלו לרצוח את יהודי העיר בפונאר. ברוך קיבל עבודה במוסך גרמני שבו תוקנו מכוניות צבאיות. באביב 1942 הקימו צעירי הגטו מחתרת, אספו כסף, קנו נשק והתכוננו לצאת אל היערות ולהצטרף לפרטיזנים. הפעילות נפסקה בלחץ המשפחות - הגרמנים איימו עליהן ברצח אם יחסר איש בגטו.

לאחר שקיבל ברוך אות חיים מאמו שהיתה בווילנה, הוא הצליח לקבל אישור לצאת מהגטו ושב לווילנה, שם עבד במפעלים שייצרו עבור הגרמנים. בתוך כך הקים מחתרת עם חברו יעקב (קובה) קושקין והשניים רכשו אקדחים. בהמשך הצטרף ברוך למחתרת אף-פה-או - ארגון פרטיזנים מאוחד. מאוחר יותר הוא חבר ליחידת צנחנים רוסית והשתתף בפעולות קרביות, כגון הורדת רכבות מהמסילות, פיצוץ עמודי קשר וגשרים והתקפות על משלטים ועל יחידות גרמניות. ביולי 1944 כבש הצבא האדום את וילנה, וברוך הגיע לעיר, שם גילה שכל בני משפחתו נרצחו.

בישראל ברוך הצטרף לקורס מהנדסי טיס והתקדם מתפקידי פיקוח לדרגת מנהל מהנדסי הטיס של החברה, מהנדס טיס ראשי באל על ומדריך. הוא פועל שנים רבות להנחלת זיכרון השואה והגבורה. הוא משמש יושב ראש ארגון הפרטיזנים, לוחמי המחתרות ומורדי הגטאות בישראל. הוא חבר בהנהלת יד ושם, בדירקטוריון ועידת התביעות ובמרכז הארגונים של ניצולי השואה ומרצה בנושא אנטישמיות והכחשת השואה. לברוך ואשתו נלי שני ילדים ושמונה נכדים.

יעקב צים 

יעקב צים (צימברקנופף), שנולד ב-1920 בסוסנוביץ שבפולין, ניצל בזכות גרמני "בעל מהלכים" ששמע על כישוריו בציור וביקש ממנו להקים ולנהל בית מלאכה לאמנות שימושית. בבית המלאכה היתה ליעקב, לשני אחיו ול-120 צעירים וצעירות, רובם חבריו לתנועת "הנוער הציוני", חסינות זמנית מפני גירוש. באוגוסט 1943 חוסל הגטו ויעקב הצליח להסתלק ממקום הריכוז למשלוח לאושוויץ. הוא צורף לקבוצות שיועדו למחנות עבודה ונשלח למחנה אננברג שבשלזיה - שהועבר בהמשך לידי האס-אס והיה לשלוחה של אושוויץ.

עם התקרבות הצבא האדום הוצעדו האסירים בצעדת מוות. יעקב ואחיו נתן צעדו בשדות מכוסים שלג, איש תומך באחיו. האחים הגיעו לבוכנוולד, שם שוחררו. הם הועברו לאקואי שבצרפת לשיקום ועלו עם "ילדי בוכנוולד" לארץ ישראל. יעקב הגשים את חלומו והמשיך את לימודיו באקדמיה לאמנות "בצלאל" בירושלים. שם הכיר את רות, אשתו לעתיד, והגשים את כישרונו.

בספרו שברים ואור תיאר יעקב את קורותיו בשואה, ובספר על יצירתו האמנותית מכונסים בין היתר ציוריו המספרים את המאורעות שחווה ומביעים את גישתו האופטימית לחיים, סוד הישרדותו. ליעקב ולרות נולדו ארבעה בנים, שמונה נכדים ושני נינים.

שרה ישראלי

עם כיבוש הונגריה בידי הגרמנים, במרס 1944, כששרה היתה בת 7 - הוקם הגטו בפשטארז'בט, ושרה ובני משפחתה הוכנסו אליו. בראשית יוני הועלתה המשפחה לקרונות משא ונלקחה לבית חרושת ללבנים במונור, שהיה מחנה ריכוז בדרך לאושוויץ. במקום להישלח לאושוויץ הוסעו בני המשפחה במשאית לבודפשט ושוכנו במחנה ברחוב קולומבוס. לאחר עליית הקומוניסטים לשלטון, אחרי המלחמה, נסגרו הגבולות. שרה ואחיה הצטרפו לתנועת "גורדוניה" ובעזרתה יצאו מהונגריה באופן בלתי חוקי והגיעו לישראל בדצמבר 1949.

שרה גדלה בקיבוצים גבת ויפעת, וזה 50 שנה היא חברת קיבוץ קריית ענבים. היא עבדה במשק וניהלה את בית ההארחה של הקיבוץ, וכן את ארגון בתי ההארחה בקיבוצים. היא ריכזה קבוצת מתנדבים, ובמשך שנים הם תרגמו מהונגרית עדויות ניצולים בפרויקט תרגום עדויות מארכיון יד ושם. כיום שרה מתנדבת בארגון גנאלוגי יהודי-אמריקני ומסייעת בשימור מסמכי ארכיון שעניינם גנאלוגיה יהודית. כמו כן היא מתנדבת בארגון "עמך" לתמיכה נפשית בניצולי שואה ומבקרת בבתי ניצולים.

לשרה ולבעלה, בצלאל ז"ל, שני ילדים ושני נכדים.

ליאו לוסטר

בן 83, נולד בווינה שבאוסטריה למשפחה מסורתית וציונית. ב"ליל הבדולח" ראה ליאו שבית הכנסת שנהג להתפלל בו עולה באש. אביו נעצר ושב לאחר כמה ימים כשהוא מוכה וחבול. בתקופת מעצרו של האב החרים השכן את דירתם, והם עברו להתגורר בדירת חדר קטנה ומעופשת במרתף הבניין שהם גרו בו. בשנת 1940 הצליחה אחותו של ליאו, חיה, לעלות לארץ ישראל עלייה לא חוקית.

בשנת 1942 גורשו ליאו והוריו לגטו טרזין. ליאו עבד במטבח ובחלוקת סירי אוכל והצליח להעביר את תלושי המזון שלו להוריו ולחבריו. בספטמבר 1944 גורש ליאו עם אביו לאושוויץ. האב נשלח בסלקצייה לתאי הגזים. בזרועו של ליאו קועקע מספר, והוא נשלח למחנה גלייביץ מספר 1, שם שימש מסגר במפעל RAW לתיקון קרונות רכבת. בינואר 1945 הוצא ליאו לצעדת המוות והגיע למחנה בלכהמר. לאחר כמה ימים הסתלקו השומרים, וליאו יצא לחפש אוכל לחבריו החולים והמותשים. באחד הצריפים נתקל באיש אס-אס שירה בכל מחפשי האוכל. ליאו השליך את עצמו אל בין ההרוגים וכך ניצל ממוות.

אחרי המלחמה נדד ליאו ברחבי פולין וגרמניה ומצא את אמו. ב-1949 עלו ליאו ואמו ארצה ונפגשו עם האחות חיה שהם לא ראו כעשר שנים. ליאו החל לעבוד כנהג וכאחראי משק של בית חולים "מלבן" של הג'וינט. בהמשך עבד 30 שנה בשגרירות האוסטרית, עד יציאתו לגמלאות בשנת 1991. ליאו הוא ממקימי עמותת יוצאי אוסטריה וחבר פעיל בהנהלתה. הוא מסייע במיצוי זכויות של ניצולי שואה מול ממשלת אוסטריה ועוסק בהנצחת יהודי אוסטריה שנספו בשואה. לליאו ולאשתו שושנה בן, בת ושלושה נכדים.

חנה גפרית

חנה, בת 75, נולדה בעיירה ביאלה ראווסקה שבפולין. בסוף 1941 הוקם גטו בעיירה, אך משפחתה של חנה הורשתה להתגורר מחוץ לגטו מכיוון שאמה שימשה תופרת לכוחות הכיבוש הגרמניים. ההורים ביקשו להסתיר את חנה אצל משפחה פולנית עד תום המלחמה, אך חנה סירבה להיפרד מהוריה והגיעה אל מקום המסתור שלהם - בור תפוחי אדמה של משפחה פולנית.

בסוף 1942 גורשו יהודי העיירה להשמדה בטרבלינקה. אביה של חנה ניסה להשיג תעודות מזויפות, אך שכנתם, גברת מושלקובה, הצליחה לגייס רק שתיים - לחנה ולאמה. חנה ואמה הוסתרו במשך שנתיים בוורשה בדירתם של בני הזוג סקוברונק, חסידי אומות העולם. אמה של חנה סייעה בניקיון, בבישול, בתפירה ובהכנת שיעורים עם בנותיהם של בני הזוג סקוברונק. במשך שנתיים ישבה חנה ליד הדלת כדי להקשיב לצעדים העולים מחדר המדרגות.

בינואר 1949 עלתה חנה לישראל, ומאז היא מתגוררת בתל אביב. היא למדה בבית ספר לסיעוד, שימשה אחות בריאות הציבור בשכונת עג'מי וניהלה שם סניף של "טיפת חלב". לאות הוקרה על עבודתה המסורה זכתה חנה בפרס עבודה על שם נמיר. היא המשיכה לשמש אחות ראשית באגף לרפואה ציבורית בעיריית תל אביב עד פרישתה לגמלאות. בעזרת נעמי מורגנשטרן כתבה חנה את הספר רציתי לעוף כמו פרפר, ובו מתוארות קורותיה של חנה בשואה. חנה נשואה ליצחק, והיא אם לעופר וסבתא לשלושה נכדים.