ספורט כמכשיר תעמולה בגרמניה הנאצית

בכוחו וביכולתו של הספורט לעורר רגשות קיצוניים. ניווט רגשות אלה לכיוון הערצת המדינה, המסוגלת לייצר ספורטאי צמרת, עשוי להפוך לנשק תעמולה יעיל, המשפיע יותר משעושים זאת אמצעי התעמולה הקונבנציונליים.

היקף הקהל, מעורבותו, ההזדהות הטוטאלית עם אחד הצדדים או עם הספורטאי עצמו והתשובה המיידית עם תום המשחק (מי ניצח ומי הפסיד) - הם אותם המאפיינים ההופכים את הספורט למכשיר תעמולה כה חשוב.

מילת הקסם בכל התהליך היא הניצחון. אין לספורט שום ערך כמכשיר תעמולה, אם לא מדובר בספורט מנצח. ערכו התעמולתי של הספורט הוא בניצחון, כיוון שהמסר פשוט וברור: כל מערכות המשטר קשורות זו לזו; מכאן שמדינה אשר מערכת הספורט שלה עדיפה על זו של מדינות אחרות - מפגינה עליונות גם בשאר המערכות החברתיות והפוליטיות שלה (כגון מדע, חינוך, אומנות, ואפילו צבא). הניצחון הוא המסר, שהוא "אנחנו טובים מכם לא רק על במגרש אלא בכל דבר, פשוט כי המשטר שלנו טוב יותר".

אם ברה"מ היתה הראשונה אשר הבינה את חשיבות הניצחון, הרי שגרמניה הנאצית היתה זו אשר הבינה את חשיבותו העליונה של אירוע ספורט גדול כמכשיר תעמולה (במקרה שלה - הוכחת עליונות הגזע הארי ומעלותיו של המשטר). מבחינה זו נפל אירוח המשחקים האולימפיים בשנת 1936 לידיה כפרי בשל - על אף העובדה שלהיטלר לקח כשנה להבין זאת (גרמניה זכתה באירוח עוד ב-1931 - כשנתיים לפני עליית הנאצים לשלטון).

נותרה רק בעיה אחת - היהודים. ובאופן ספציפי יותר - הספורטאים היהודים הבולטים שניצחונותיהם המצופים היו פוגעים קשות בתורת עליונות הגזע הארי.

ג'סי אוונס על הפודיום באצטדיון האולימפי בברלין, עיצבן את היטלר (AP) 

אולימפיאדת ברלין 1936, נפלה כפרי בשל לידי המפלגה הנאצית (AP)

• ד"ר ברוך חזן הוא מרצה בחוגים לתקשורת של אוניברסיטת בן גוריון ואוניברסיטת חיפה.