כשאלוהים ביקר בגטו

ביוני 1943 העניק אוטו וייס לאשתו מתנת יום הולדת מקורית: "וירא אלוהים כי רע" - סיפור על אלוהים שלובש דמות אדם ויורד לסייע ליהודי זקן בגטו. ב-1944 נשלח וייס לאושוויץ - והספר הפך ליצירה ספרותית בעלת תוקף של עדות היסטורית. פרק הפתיחה

ynetפורסם: 11.04.10 , 20:34

היה ערב שקט ונעים בחודש ינואר, רווי שלום ושלווה, ובשמים התכוננו אט אט להדליק את הכוכבים. אלוהים ישב על כס המלכות הנוח בראש מורכן, פניו מכוסות בכפות ידיו. בזה הרגע שמע את דיווח הערב מזקני השמים שלו. אלה התקהלו בחצי גורן מסביב לכס וחיכו להוראות שהתמהמהו. אלוהים ישב בלי נוע, מבטו נעוץ בנקודה אחת, והרהר בדבר מה בכובד ראש. על מה חשב?

בחדשות היום לא היה שום דבר ראוי לתשומת לב, להפך, הן היו משעממות מן הרגיל. עלי אדמות נמשכת עכשיו המלחמה זה שלוש שנים וחצי, מלחמה נוראה אבל בלתי נמנעת. אף בכוחו של אלוהים לא היה לסכל אותה. האנושות חדלה להאמין בו, התחילה להשתחוות לאלים אחרים, שתישא בתוצאות!

מצפונו היה נקי, לא ניתַן לעשות דבר. חפים מפשע חייבים אמנם לסבול יחד עם האשמים, אך כך היה מאז ותמיד. הוא החליט לוותר לזמן מה על ניהול העולם ורק להביט בו, לראות לאן יתגלגלו הדברים בלעדיו. לנאמנים לו יותר מכל, לבני עמו הנבחר, דאג בכך שהוציאם כמעט עד לאחרון מן הערים, העיירות והכפרים הנידחים ביותר, כדי להגן עליהם מפני השנאה והרוע חסרי הרסן שהשתלטו על מחצית כדור הארץ. הוא קיבץ אותם במרכזים גדולים אחדים, צפופים יחדיו, לבל ירגישו כה אבודים ובודדים בלב הטירוף הכללי. הוא הוביל אותם מזרחה ואסף אותם בעיר קטנה, ממש בלבה של אירופה, כדי שימתינו שם בניחותא עד שהעולם שוב יירגע, יעבדו באין מפריע וישמרו לו אמונים.

כאן, בטֵרֵזיִן, בילה את חייו ויִטְיזֶסְלָב טָאוּסִיג מדוֹלְניִ קְרָלוֹבִיצֶה, אוהב אלוהים ואחד מעבדיו הנאמנים ביותר, זקן עניו ונחבא אל הכלים. מדי יום ביומו עלו תפילותיו מעומק לבו השמַימה והגיעו אל אוזני אלוהים. ויִטְיזֶסְלָב טָאוּסִיג מעולם לא ביקש מאלוהים דבר, תמיד רק הילל אותו והודה לו. אף־על־פי־כן לא מזמן ובלי שהזכיר זאת במילה, חשף קולו החלוש והשבור שהוא רעב. אלוהים שלח לו חבילה קטנה, אבל מה קרה? ויִטְיזֶסְלָב טָאוּסִיג לא הודה על החבילה, כלומר הוא בוודאי לא קיבל אותה. לא רק שחבל על החבילה, היו בה עוגת פרג, סהרוני וניל מבצק חמאה, תופיני שוקולד, תפוחים, לימונים, תפוזים, בצל, שום וכבד אווז שלם בשומן. כיצד ייתכן שהחבילה אבדה? הייתכן שיהודי ישלח את ידו החמדנית בדבר לא לו, אפילו ברכוש שכידוע לו שייך לאחיו היהודי?

לכן החליט אלוהים ללכת בעצמו לבקר אצל עבדו הנאמן ויִטְיזֶסְלָב טָאוּסִיג, כדי לעזור לו כשהסיוע משמים נכשל. במחוות יד קלה רמז ליועציו שהיה רוצה להישאר ביחידות. ואחרי שהמעגל התפזר, משתחווה עמוקות, קם אלוהים, ארז כמה דברים חיוניים ביותר במזוודת יד קטנה, תפר לעצמו טלאי יהודי על בגדו, ובלי שאיש ישים לב, ירד מן המרומים ויצא לדרך אל טֵרֵזיִן.

הירח טרם עלה לשמים ואפלה כבדה כיסתה את כדור הארץ העייף שנח, כשרגלו של אלוהים דרכה על אדמה יציבה בתחנת הרכבת של בּוֹהוּשׁוֹבִיצֶה.

אדם צעיר שחבש כובע דמוי סיר לפוף סרט צהוב וחגר חגורת בד הסתכל שעה קלה בפליאה על הקשיש לבן הזקן שנשא בידו מזוודה קטנה, ורק אחרי שהתאושש במקצת פלט את השאלה: "בנאדם, מאיפה באת הנה?" הזקן לא ענה, רק חייך חיוך של טוּב לב אל ליצן האופרטה, וזה מצדו חשב שלפניו איזה רפה שכל, ולכן רק שאל: "כמה באתם?"

"אני לבדי"...

אוטו וייס נולד בפַּרְדוּבִּיצֶה בשנת 1898. בצעירותו כתב שירים והיה פסנתרן מוכשר. הוא גויס לצבא במלחמת העולם הראשונה, מיד אחרי בחינות הבגרות שהוקדמו לצורך זה, נפצע בידו ונפל בשבי

הרוסי. עם שובו לפראג היה לפקיד בנק ונאלץ לוותר על הנגינה בפסנתר בגלל פציעתו. למרות זאת הוסיף לכתוב שירים, בעיקר אחרי הכיבוש הנאצי במרס 1939 , קודם כל לנחמתו.

מכיוון שחשב שמסוכן מדי לקחת את שיריו עמו לגטו טרזין, לשם גורש עם אירנה אשתו ובתו הלגה בדצמבר 1941, למד אותם בעל פה ורשם אותם מחדש בגטו. לפני גירושו לאושוויץ באוקטובר 1944 מסר אותם ביחד עם הנובלה וירא אלוהים כי רע לקרוב משפחה שנשאר בגטו וזה הסתיר אותם במחבוא בקסרקטין מַגְדֵבּוּרְג. כך ניצלו היצירות. השירים ראו אור בפראג בשנת 1998 בשם "כך כאבו הכוכבים". "וירא אלוהים כי רע" ראה אור במקור בצ'כית. התרגום הגרמני הופיע בהוצאת ולשטיין בשנת 2002. והתרגום לאנגלית ועברית יצא כעת. האיורים בספר הם פרי מכחולה של בתו, שציירה אותם בגיל 13 כשהעניק וייס את הספר לאשתו. האם והבת שרדו את זוועות השואה. כיום הבת עוסקת באמנות וחיה בפראג.