קפאו בזמן: הניצולים שעדיין מחכים לבוא הנאצים

יש מטופלים שמסרבים להיכנס למקלחות, משום שהן מזכירות להם את תאי הגזים. אחרים מסליקים בשר בתוך כריות מיטותיהם, כדי לא לרעוב. במרכז לבריאות הנפש "שער מנשה" שליד פרדס חנה, נדמה כאילו השואה עדיין נמשכת.

ערב יום השואה, בין שלל הסיפורים על הנרצחים והניצולים, אנו מפנים הפעם זרקור לעבר אלו שסיפוריהם כמעט ואף פעם אינם נשמעים: אלו ששרדו, אך חלק מהם נותר שם. אלו שהטראומה הותירה בנפשם צלקת כזו, שמנעה את השתלבותם בחברה והותירה אותם באשפוז. 

יום השואה ב-ynet:

• הבוקר: ישראל תעמוד דום לזכר ששת המיליונים
• נתניהו ביד ושם: איראן מאיימת, והעולם שוב שותק
• אובמה: להילחם באנטישמיות, לשאוף לשלום
• למען הדורות הבאים: העדויות הסרוקות ב"יד ושם"
• סבא וסבתא הכירו באושוויץ - ויגיעו למצעד החיים
  

חרדת נטישה, אי אמון באנשים, אגרנות וסיוטי לילה הם רק כמה מהמאפיינים הבולטים של קשישים אלה, שרובם סובלים מצורה זו או אחרת של הפרעה פוסט-טראומטית (PTSD), לעתים בשילוב הפרעות ומחלות נפש נוספות. אך אלו הם רק המקרים הקשים ביותר. מתוך כ-230 אלף ניצולי שואה החיים בישראל, מוערך כי למעלה מעשירית מהם - כ-25 אלף בני אדם - זקוקים לסיוע ותמיכה נפשיים במידה זו או אחרת.

"אפשר רק לצרוח". שער לעולמם של הניצולים (צילום: AP)

כך למשל, לפי נתוני הקרן לרווחת ניצולי שואה בישראל, כמחצית מ-55 אלף הניצולים המטופלים על ידה סובלים מדיכאון. כשני שלישים סובלים ממצוקה רגשית, ורבע מהם חשים שבעיתות משבר הם אינם יכולים לסמוך על בני משפחה או חברים. 80 אחוז מהם סובלים מבעיות שינה. מלבד זאת, 88 אחוז מהניצולים סובלים לפחות ממחלה כרונית אחת.

בעמותות המטפלות בניצולי השואה, אומרים כי אלפים מהם אינם מקבלים את הסיוע שהם זקוקים לו. בשנים האחרונות אמנם הולכת וגוברות המודעות הציבורית והתשומות שהמדינה משקיעה בסיוע שיאפשר להם לחיות את שנותיהם האחרונות בכבוד. רק בימים האחרונים דווחנו על הגדלת ההנחות בארנונה, הוזלה בחשמל והנחות משמעותיות על תרופות - אבל הצרכים החומריים אינם חזות הכל.

"שרידי השואה שחיים כיום בישראל נעשים נזקקים יותר ויותר לתמיכה ולסיוע משמעותיים, על מנת לחיות את השנים שעוד נותרו להם בכבוד", אומר זאב פקטור, יו"ר הקרן. "אמנם, לאחר מאבק עיקש, תוקן עוול שנמשך שנים, ואין בישראל ניצולי שואה חסרי בית או כאלה שסובלים מחרפת רעב, אולם לא על הלחם לבדו יחיה האדם. לצערנו, ניצולי שואה רבים סובלים ממצוקה רגשית, מדיכאון, מבדידות ומבעיות בריאות כרוניות, ועל החברה הישראלית חלה החובה המוסרית והערכית לדאוג להם לכל מחסורם בשנים האחרונות של חייהם".

המוח נמחץ תחת עוצמת הטראומה

"בשער מנשה, המטופלים נותרו קפואים בזמן", אומרת רחל תירם, המשמשת זה שנים ארוכות כעובדת הסוציאלית של המוסד. "אפילו היום, עדיין נשמעות פה לפעמים זעקות, 'הנאצים באים!'. אלו האנשים שנשכחו, נותרו מאחור, נבלעו בין השורות". רבים מהמתנדבים המשתתפים בטיפול היומיומי בניצולים בשער מנשה, הם ניצולי שואה בעצמם.

גם לניצולים שהצליחו לשמור על שפיותם, לוקח לעתים עשרות שנים עד שהם מוצאים את הכוחות להיפתח ולספר את סיפורם. כאן, רוב המטופלים עדיין לא פתחו את פיהם, אחרי 65 שנה. רובם מכונסים בעצמם ואינם מגיבים לסביבה. הם ממלמלים מדי פעם, ורועדים ללא שליטה. שרועים מול מסכי טלוויזיה, הם בוהים אל החלל ללא מטרה נראית לעין, תוך יניקה אובססיבית מסיגריות.

מ', בן 81, היה קורבן לפוגרומים ברומניה מולדתו, ובילה ימים ארוכים דחוס בתוך קרון בקר. גופו עדיין רועד. במשך ביקור קרובים שנמשך חמש שעות, הוא אמר רק מילה אחת: "גרמניה". א', הונגרי בן 87, בעל מראה עדין ועיניים עמוקות וקודרות, הוא ניצול מחנה הריכוז מטהאוזן. הורי ואחיו נרצחו באושוויץ. כשנשאל על המלחמה, רק הסיט את עיניו הצדה והניד בראשו.

הפרעה פוסט טראומטית‏ (צילום: AP)

1

2

3

4

5

6

7

לדברי אלכסנדר גרינשפון, מנהל שער מנשה, כל הניצולים שתחת אחריותו, כ-80 במספר, לא הצליחו להתגבר על החוויות הקשות שעברו - בין אם בשל עוצמתן של חוויות אלה, ובין אם משום שהייתה להם נטייה מוקדמת ללקות בהפרעות נפשיות, וחוויותיהם בשואה הביאו להתפרצותן. מוחותיהם, הוא אומר, פשוט נמחצו תחת עוצמת הטראומה.

עבור רוב הניצולים האלה, העלאת זכרונות היא משימה בלתי אפשרית. "קשה לדבר על זה, קשה מאוד", אומרת ד', בת 78. קשה להבין את דבריה, הבוקעים מפה נטול שיניים עם לשון נפוחה - תופעת לוואי של התרופות הפסיכיאטריות. היא נמלטה מגטו בפולין, נאספה על ידי משפחה נוצרית, ובהמשך גדלה בבית יתומים. היא מעולם לא גילתה מה עלה בגורלה של משפחתה. "אחרי שעוברים את זה, קשה לספר", היא אומרת. "אפשר רק לצרוח".

הדור השני של המאושפזים

מקרב ניצולי השואה, צמחו לישראל גנרלים, מנהיגים, ענקי רוח וזוכי פרס נובל. במשך עשרות שנים קידשה ישראל את גבורתם של הלוחמים בגטאות וביערות, את אלו ששרדו את התופת והמשיכו הלאה בעוז - ו"טיאטאה" הצדה את אותם המונים שאיבדו צלם אנוש.

רוב רובם של אותם ניצולים שאיבדו את שפיותם והגיעו לישראל, אושפזו במהלך שנות ה-50 וה-60 במוסדות פסיכיאטריים "רגילים" לחולי נפש, לא זכו ליחס מיוחד ולעתים אף ממש "הועלמו": לילדיהם ונכדיהם נאמר שהם מתו במלחמה. מעטים מהם עדיין עמנו היום,

"הן משום שאוכלוסיית הניצולים הזדקנה, והן משום שתוחלת החיים של מאושפזים במוסדות פסיכיאטריים נמוכה יותר מזו של כלל האוכלוסיה", מסביר מנהל בית החולים הפסיכיאטרי אברבנאל, ד"ר יהודה ברוך. "בפעם האחרונה שבדקתי, היו שישה חולים כאלו בכל הארץ".

כיום, רוב אוכלוסיית פגועי הנפש בין ניצולי השואה מורכבת מכאלה שבמשך שנים הצליחו לתפקד, אך מצבם הנפשי הורע עם הזמן. יש בהם קשישים שפיתחו דמנציה (שיטיון), דיכאון ובעיות נפשיות אחרות - ואלו העלו אצלם את זכר השואה, שהפך להיות הציר המרכזי בהפרעה. ב-1998 נפתחו לראשונה שלושה מוסדות ייעודיים - שער מנשה, באר יעקב ולב השרון - בהם מטופלים כמה מהמקרים הקשים, להם אין משפחה תומכת שיכולה לדאוג להם.

שלומי עזר, עובד סוציאלי קליני בהוסטל בבאר-יעקב בניהולה של האגודה לבריאות הציבור, מסביר כי רוב המטופלים בהוסטל שלו הם ניצולי שואה ששהו במשך שנים ארוכות במסודות פרטיים. אחרים הם ניצולים שעברו אשפוז פסיכיאטרי ובסיומו הגיעו להוסטל. "זו מסגרת שמתפקדת כמו בית אבות, המיועדת לאנשים תשושים עם מגבלות קוגניטיביות ותפקודיות, שלא יכולים לשהות בקהילה. שליש מהמטופלים שלנו הם עריריים, והמסגרת משמשת עבורם תחליף לבית, מודל משפחתי שאין להם במציאות. זו לא מסגרת אשפוזית ואנחנו גם לא קוראים למטופלים שלנו חולים. הם דיירים. אין פיג'מות או סמלים, ובימי שישי יש מאכלים של בית".

עזר מתאר את שגרת היום-יום של אחת החוסות בהוסטל, ניצולת שואה מרומניה, שבגיל 14 עבדה במחנות בהובלת גופות: "אין לה שום ביטחון בכלום. היא לא מוכנה לעזוב את ההוסטל, לא לטיול ולא לפעילות אחרת. היא יושבת כל הזמן באותה הזווית, מתוך מחשבה שאם תשנה את הזווית - הכל ישתנה".

"חובתה המוסרית של המדינה"

כאמור, עוד אלפי ניצולי שואה שאינם מגיעים למצב של אשפוז פסיכיאטרי, עדיין זקוקים לסיוע נפשי. עמותת "עמך" מטפלת בכמחצית מהם בקהילה, ב-20 יישובים בכל הארץ. מנכ"ל העמותה, אריה ברנע, התריע בשיחה עם ynet כי עוד אלפים חיים ללא טיפול הולם בשל חוסר תקציב בעמותה, המתקיימת מתרומות. לדבריו, אנשי העמותה פנו באחרונה למשרדי הממשלה השונים, בתקווה לתקצוב נוסף.

"אין נתון מדוייק, אך כ-10 אחוז מהניצולים זקוקים לטיפולים נפשיים ואולי סתם לאוזן קשבת", אומר ברנע. "אנחנו זקוקים לתקציב של כ-6-7 מיליון שקל כדי להעניק מענה לכ-25 אלף ניצולים. זו חובתה המוסרית של מדינת ישראל לטפל בהם".

שר הרווחה, יצחק הרצוג, מסר בתגובה כי "'עמך' הוא ארגון חשוב ואני באופן אישי מעריך מאוד את מפעלם. אנו בוחנים את בקשת הסיוע של הארגון, במטרה לאפשר את הרחבת פעילותו של ארגון חשוב זה". במשרד האוצר מצננים מעט את ההתלהבות: "לצערנו, בעבר עמותת עמך לא עמדה במבחן התמיכות לפי חוק, ולכן לא ניתן היה להעביר לה סיוע מתקציב הרשות לזכויות ניצולי השואה. לגבי תמיכה בשנת 2010 - מכתב תשובה יישלח לעמותה בהקדם".

חיים בהווה ובעבר

תופעה שכיחה בקרב חולי נפש מכל הסוגים, היא אמונה בלתי ניתנת לערעור שהעולם קרב אל קצו. אבל עבור אלה שעולמם באמת חרב עליהם, הפראנויה מובנית בשגרת יומם. רחל תירם, העובדת הסוציאלית בשער מנשה, מספרת על אחת החוסות במוסד, החיה בפחד מתמיד כי המשטרה בעקבותיה. "זה משהו שבאמת קרה לה, היא לא ממציאה את זה", היא מסבירה. "בכל פעם שהם עולים על יצועם בלילה, הם חוזרים לשואה. חוזרים לחיות את זכרונות ילדותם".

לדברי גרינשפון, מנהל המוסד, רבים מהחוסים מתקשים להפריד בין מציאות לדמיון. אחד טוען שהיה טייס קרב במלחמה, אחר משוכנע שהוא לוחם נינג'ה. שלישי בטוח שהוא ערבי, וחוזר ואומר שהוא שונא יהודים. ואשה אחת עדיין בטוחה שהיא ילדה באירופה, ונדהמת בכל פעם מחדש לראות את האשה הזקנה שניבטת אליה מהמראה.

החוסים כאן אינם נדרשים, בניגוד למוסדות אחרים לפגועי נפש, ללבוש פיג'מה - שמזכירה לרבים מהם את התלבושת במחנות. הם יכולים ליהנות ממדשאות, שיעור יצירה ופינת חי. כמה מהם הצליחו לפתח תחביבים, רקמו ידידויות, ואפילו הצליחו לתקשר מחדש, לאחר שנים, עם ילדיהם ונכדיהם.

ובכל זאת, צילם הכבד של מחנות ההשמדה, המשרפות, הגירושים ותאי הגזים נח עליהם כל העת, ואינו מרפה. במילותיו של פקטור, ניצול אושוויץ בעצמו - "הם חיים בעולם הזה ובעולם ההוא, בו בזמן".

Read this article in English