כן, אני שוב לבד. כן, אשתך מוצאת חן בעיניי
דוד ומיכל נכנסו והשאירו אותי מאחור עם הרהורים על אנשים שנראה כי הזוגיות היא אגבית בעבורם, כמו עוד דבר שפשוט עושים אותו תוך כדי החיים, כמו אכילת צלחת של חומוס
"איך השם?"
"אוריאל", אמרתי בקול הכי גברי שיצא לי, כיאה למישהו העומד בתור לחומוסיית הבית שלי.
מיכל זיהתה אותי מיד. "אתה חבר של אורית נכון? נפגשנו אצלה בבית בחנוכה האחרון".
לקח לי כמה שניות עד שהתעשתתי. אולי זה בגלל שבמסיבה אצל אורית היא לא עמדה ממש בתוך מה שנחשב המרחב הפרטי שלי, כמו שקורה לעיתים בתורים צפופים, או רגע לפני שאתה רוכן לנשק מישהי בפעם הראשונה תוך כדי שאתה חש איך המרחב הפרטי של שניכם מתנפץ לעד לרסיסים.
"אה, כן", מילמלתי רגע לאחר שמוחי זיהה את קווי המתאר של פניה העדינות. כבר אז חשבתי שאם לא הייתי עם אפרת, סביר להניח שהייתי יושב ומפנטז איך אני עושה צדק היסטורי ולוקח אותה מידיו של דוד, בן-זוגה.
"אפרת חזרה לארצות הברית", הקדמתי לומר רגע לפני שאצטרך לענות על השאלה.
"כן, שמעתי מאורית. חבל, היא היתה בחורה חמודה מאוד".
"שמעתי שהתחתנת עם דוד לא מזמן?" השבתי לה במבוכה משלה.
"יש ברירה?" היא צחקה.
"אחלה גישה לבוא איתה לחתונה", צחקתי בחזרה.
היא גיחכה במבוכה, ולא הייתי יכול שלא להבחין בסומק שהלך ותפס חלקים נרחבים בפניה והזכיר לי את פניה החיוורות-סמוקות של מיה פארו בליל חורף קר בניו-יורק שלפני שנים.
מדהים אותי בכל פעם מחדש איך התאהבות לוקחת שבריר שנייה, ולא חשוב אם מושא ההתאהבות נשוי, מבוגר ממך בעשר שנים, לא מתאים לך או סתם לא מעוניין בך. כאילו מנגנון ההתאהבות לא מייחס שום חשיבות לאבולוציה, לשכל הישר ולשני טיפולים פסיכולוגיים ממושכים.
אבל דוד חזר מהקרב בריא ושלם ונעמד מולי. כן, זה אני. כן, מהמסיבה אצל אורית. כן, גם אני אוהב את החומוס הזה. כן, אני לבד עכשיו. כן, אשתך מוצאת חן בעיניי.
איך שלא תסובבו את זה על הלשון, היא שלו
בניגוד לבראסרי, המארחת בחומוסיה קוראת בשמך, לובשת גופיה מיוזעת עד הפופיק ומכנסי כותנה שחורים שמשמשים להורדת חתיכות חומוס מהידיים. עוד מקום התפנה בפנים, והמארחת צעקה שם נוסף. מיכל כבר גילתה חוסר סבלנות ותהתה למה לא קוראים את השם ד-ו-ד. השם של בעלה, השם של מאהבה, השם שהיה כבר צריך לעלות על דל שפתיה של המארחת כמו שעלה על שלה: דוד, דויד, דה-ויד. איך שלא תסובבו את זה על הלשון, היא שלו. של דוד.
"אוריאל!" צעקה המארחת. "שניים לאוריאל".
"איך זה יכול להיות, הגענו לפניו", פנתה מיכל למארחת.
"אני לא יודעת, אולי לא נרשמתם?".
"אבל איך זה יכול להיות?" פנתה לדוד בפרצוף מאוכזב, "הרי נרשמת כשהגענו, לא?"
דוד עשה פרצוף מבולבל וביקש מהמארחת להוסיף את שמו לסוף הרשימה.
"אתם יכולים להכנס על שמי", אמרתי. "חבר שלי עוד לא הגיע, אז אני גם ככה עוד לא נכנס".
"אתה בטוח?" שאל דוד.
"כן זה בסדר. אתה תהיה אוריאל ואני אהיה דוד. מה אתה אומר?" צחקתי.
"וואלה, תודה, יכול להיות מעניין להחליף שמות לרגע. למרות שאני דווקא אוהב את השם דוד, כי כשאומרים דוד אף אחד לא יודע אם יבוא מישהו ערס, הומו או סתם איזה חנון. אתה מבין, יש פה את גורם ההפתעה שאני אוהב..."
אבל אני כבר הייתי במקום אחר, במקומו של דוד, לצידה.
דוד ומיכל נכנסו והשאירו אותי מאחור עם הרהורים על אנשים שנראה כי הזוגיות היא אגבית בעבורם, כמו עוד דבר שפשוט עושים אותו תוך כדי החיים, כמו אכילת צלחת של חומוס: באים, אוכלים וממשיכים הלאה.
ניסיתי רק לרגע ליהנות מאשליית היציבות
ניסיתי להיאחז בתחושה הזו של להיות "דוד" לרגע, להיכנס לתוך המעטפת, לתוך השליה שהשאיר אחריו. לעטוף את עצמי בכסות של זוגיות פשוטה, זורמת, יומיומית, בלי הרבה מחשבות וספקות ופשרות. ניסיתי רק לרגע ליהנות מאשליית היציבות, מראית העין, ללא הידיעה מה מתרחש באמת במרחב שבין שתי ישויות המרוכזות כל אחת בצלחת שלה. אשליה המאפשרת להן לברוח לתוך המחשבות הפרטיות, העלומות, הנגוזות.
ותוך כדי שאני צופה בהם מבחוץ, חשבתי איך למרות כל המאמצים שעשיתי עד היום, למרות כל הנסיונות, תמיד הייתי קרוב קרוב, אך לא ממש נגעתי. מעין משה של מערכות יחסים, שמשקיף מרחוק על כאלו של אחרים אבל לא זוכה באחת יציבה, ארוכת ימים ופשוטה משלו. הנה עוד חברה באה והולכת, מתנדפת כמו עלה בסתיו, משאירה אותי ערום בהמתנה לאביב הקרוב. עומד ומחכה בסבלנות בתור, מחכה שמישהי תקרא בשמי, שהוא בעצם שמו.
לפנייה לכתב/ת 
