השואה שלי
בגן הילדים סיפרה הגננת על ילדים בגטו - והייתי משותקת, אחר-כך הגיעו הסיוטים על מנגלה וכאמא הגיעו מימדי אימה חדשים. האם היתה בי התושייה להחביא את ילדיי?
בכל שנה השואה מתבגרת יחד אתי.
"לפני".
בגן הילדים סיפרה הגננת על ילדים קטני ורזים, שהתגנבו מחוץ לחומות הגטו והשיגו תפוחי אדמה לבני המשפחה. אני זוכרת שהייתי משותקת מאימה – לא יכולתי לתאר את עצמי עומדת בפחד הזה, מתגנבת בין קירות הגטו, זוחלת החוצה ומצליחה לחזור עם השלל. פחדתי שיום אחד יבקשו ממני להציל את המשפחה ואכשל.
כמו בספרו של אמיר גוטפרוינד, "שואה שלנו", התקיימה שואה אחת בגן ובבית הספר ושואה אחרת, שונה ממנה מאוד, בחצר הבניין. בגן ובבית הספר היו ילדים אמיצים ופרטיזנים אמיצים. בחצר דיברה השואה אידיש, במטבח היא בישלה מרק עוף, באמבטיות שלה שטו דגי קרפיון ובצד תמונות הגובלן הגדולות הוצמדה תמונה קטנה בשחור לבן. הילדים שהיו "לפני", ההורים שהיו. באמצע משחק צוהל עם הנכדה הייתי מתאבנת אל מול התמונה שעל מזנון הפורמייקה - הילדים והאישה שהיו לו
טור אישי
סבא, ספר לי על ליל הבדולח
אסף וול
"את החלונות שברו לפי הסדר, אחד אחד. ליד בית הכנסת עמדו כמה מכוניות כיבוי כדי שהאש לא תעבור חס וחלילה לבתי השכנים. ככה זה גרמנים, סדר מוכרח להיות". סבא אביגדור חוזר לסיפור הבריחה מגרמניה לישראל
בחגים הניחו השכנות מטפחות תחרה על הראש והלכו לבית הכנסת, לאזכרת נשמות. בשואה המקבילה בכה חזן צבאי "אל מלא רחמים" ברחבת יד ושם ורק ביום השואה.
ככל שגדלתי גדלה השואה אתי. גיל ההתבגרות שלי, התל-אביבי, היה מקבילה לגיל התבגרות של סיוטים – הלא יכולתי להיות עכשיו בגיל שבו אני היחידה שיכולה לצאת לעבוד. בגיל שבו ד"ר מנגלה בוחר אותי לחיים. אותי בלבד. רוב השכנות שלנו היו בגיל הנבחרות לחיים והמרחק נראה בלתי ניתן לגישור – כאילו שבעולם התמונות בשחור-לבן ניתנו לצעירות כוחות אחרים.
השואה כאמא
כשנולדו הילדים קיבלה השואה מימדי אימה חדשים ואם ניתן בכלל להבין משהו ממנה, הרי שכשהפכתי לאמא נדמה לי שהבנתי משהו מהאימה, החרדה, הפחד, החמלה, התקווה, הייאוש וחוסר האונים שמכילה המילה הגדולה "שואה".הרצון החזק לגונן, לרפד, להרחיק חלום רע מילד – רצונות של אמא ואבא. רצונות שמה יכול הורה לעשות בהם אל מול השואה שבחוץ, שבגללה הילד רעב, שבגללה כלל לא בטוח שמחר תתראו. האמהות ההן, שבחרו ללכת עם הילדים ולעזור להם בדרך למקלחות, פתאום היו מובנות כל כך.
כשילדיי ישנו במיטתם, באחד מימי השואה האחרונים, סיפרה ניצולה בטלוויזיה על אקציה (דומני שבגטו וילנה) – האמהות שהתחננו להישאר עם ילדיהן הוכרחו לחזור ולחיות. אלו שניסו להציל את נפשן נשלחו למות עם הילדים. הגדרה חדשה למילה "אכזריות". הגדרה שלועגת למוגבלותן של המילים.
השואה שלי ממשיכה להתבגר. הגעתי לגיל שלא יכולתי למלט עצמי. האם יכולתי לשלוח ילדים ב"עליית הנוער"? האם הייתי מסוגלת להיפרד? האם הייתה בי התושייה להחביא אותם? לדאוג להם?
השואה שלי הולכת ונעלמת מן העולם. חלק מהחברות והחברים של השואה השכונתית שלנו כבר אינם. אחרים הולכים ומזקינים.
הוריי היו ילד שואה קטן ותינוקת שואה. הם ניצלו בזכות אמהותיהן הגיבורות. בזכות סבא מרדכי הגיבור שלא הכרתי. ובזכות הדודות הגיבורות מאוד של אימא שלי – רוזה ז"ל וזי'זל, תבדל"א.
גם אני הולכת ומתבגרת. וכל הסבים והסבתות, הדודים והדודות מקבלים את המימדים הראויים להם – נשים וגברים גיבורים, שהצליחו להגן על ילדים קטנים, לגדל אותם ולא לעשות מזה עניין גדול.
השואה ואני הולכים ומתבגרים. ויום אחד יוכלו רק ילדיי וקומץ מחבריהם לספר שהכירו ניצול שואה. שהם בנים ליציאת אירופה.
יש לי ילד בן 11. בגיל הזה היו ילדים שהיו ראש המשפחה. שהצילו את המשפחה בהתגנבות אל מחוץ לגטו, למקום שיש בו תפוחי אדמה. אולי גם הוא שואל את עצמו את אותן השאלות.
לפנייה לכתב/ת 
_a.jpg "צילום: ירון ברנר")
זוכרים
צילום: ירון ברנר
ומזכירים
צילום: גיל יוחנן
מומלצים
