השואה - ההתגלות השנייה של אלוהים

המילה "שואה" היתה קיימת עוד לפני 1939. היא מופיעה במקרא מספר פעמים, אבל בסך הכל לא השתמשו בה הרבה. ואז הגיעה שנת 1939. גרמניה הנאצית פלשה לפולין והשמדת יהדות אירופה החלה. מי שראה ומי ששמע לא ידע איך קוראים לדבר הזה. לא היה צליל שיכול להכיל כל כך הרבה צער במילה אחת. ב-17 בספטמבר 1939, שבועיים וחצי לאחר ההתחלה, נכתב במאמר מערכת בעיתון "דבר": "שואה מחרידה ירדה על מליונים". זאת היתה הפעם הראשונה שנתנו לזה שם. בהמשך, המילה המקראית שמתארת כיליון תהפוך להיות המילה הרשמית שתתאר את מה שאי-אפשר לתאר. ומאז המילה שואה איננה אותה מילה.

כי אחרי 1939 הכל השתנה. מילים קיבלו משמעות אחרת, בני אדם קיבלו משמעות אחרת - וגם התפילות הפכו אחרות. "שני אירועים תיאולוגיים מרכזיים התרחשו בהיסטוריה היהודית: ההתגלות בסיני וה'התגלות' באושוויץ. באירוע הראשון התגלתה נוכחות האל, באירוע השני התגלתה היעדרותו של האל" - כך פותח פרופ' דוד הלבני, חוקר תלמוד וחתן פרס ישראל את ספרו "שבירת הלוחות" שיצא בעברית בימים אלה, בהוצאת "טובי". הספר מתאר ומגדיר תפישה תיאולוגית שלאחר אימי השואה: הסתכלות כוללת על יחסי אלוהים והעולם, קִרבה מול ריחוק וחירותו של הכוח האנושי מול כוחו הכול-יכול של האל. כאן לא תמצאו את תיאוריית השכר והעונש שרווחת בחוגים דתיים כאלו ואחרים.

בחירה חופשית זה מפחיד

"בחירה חופשית זה דבר טוב כשהאדם הגון, אבל עם הנאצים בחירה חופשית זה לא דבר טוב . זה לא בידינו לוותר על בחירה חופשית, אבל היה טוב אם היה אפשר שתהיה בחירה חופשית עם הגנה, כזו שתאפשר לנו להתגונן מפני אלו שהבחירה החופשית שלהם מובילה אותם לכלותנו. כמו שהיה במצרים, אלוקים התערב והקשה את לב פרעה כשהיה צריך.

"השואה המחישה שכשיש בחירה חופשית, בני אדם אינם יכולים לשלוט על עצמם והם עלולים להגיע לשיא של טירוף והשחתה. במובן הזה, הבחירה החופשית מרחיקה את האדם מאלוקים. בזמן התַנָאים נפסקה בת הקול, כי כבר לא השגיחו בה. כשאלוקים ברא את האדם, על פי הקבלה הוא 'צמצם' את עצמו. הצמצום הזה ממחיש את המרחק בין אלוקים לאדם, בין דבר אינסופי לדבר סופי ומוגבל. המרחק הזה הוא אולי מה שגורם לבני אדם להיות גם כל-כך רעים. בני אדם הם מושחתים וחוטאים, כמו שכתוב על אנשי סדום, ולכן אנחנו מתפללים שה' לא ימסור אותנו לידיהם".

יש על מה להתפלל

הלבני, היחיד מבני משפחתו ששרד את השואה, דוחה במיאוס את הניסיון לראות את השואה כעונש על חטאים. "אי אפשר לומר שילד נדחף למשרפה בתור עונש", הוא קובע נחרצות. "בגלל חטא של מי? ומעבר לכך - הרי כשאדם נהרג על ידי בית דין, באים אל הדיינים קרובי משפחתו ואומרים להם 'אין בליבנו לא כלום', כי בית דין עשה את מה שהיה צריך לעשות. להגיד שהשואה זה עונש, זה כמו להגיד שאנחנו צריכים להודות להם על שעשו את מה שהיו צריכים לעשות. הס מלדבר כך. אני לא מקבל את זה, אין פה תשובה במובן של סיבה ומסובב".

"אדם צריך להיות שונה כתגובה לשואה, הוא צריך לעשות שינוי בחייו, אבל הוא לא יכול לחיות בלי קרבת אלוקים", מסביר הלבני. "כשהגעתי לאחר המלחמה לארצות הברית שאל אותי מישהו האם הייתי דתי גם לפני המחנות, ואמרתי שכן. והוא אמר שהוא מבין את אלה שהיו דתיים ונהיו חילונים, ואת אלו שהיו חילונים ונהיו דתיים, אבל לא את אלו שנשארו אותו דבר, כי

אי-אפשר להישאר אותו הדבר אחרי אושוויץ. מה, שום דבר לא קרה? ואני אומר קרה. היה פה שידוד מערכות.

"אחרי אושוויץ אנחנו כבר לא חיים אותו הדבר. החיים שלנו השתנו, כל אדם, אפילו סנדלר שמתקן נעליים, צריך איכשהו לסדר את חייו אחרת לאחר השואה. הכל אחרת, אפילו לימוד התורה הוא שונה. כי אדם שעבר את השואה הוא יותר ביקורתי. יש לו פחות אמונה בבני אדם והוא מפקפק בקרבת האדם לאלוקים. הוא רואה בשואה את המרחק בין האדם לאל, מרחק שהוא הגיע אליו בגלל הבחירה החופשית, הוא פחות רואה בבני אדם מייצגים, אבל האמונה לא בהכרח נעלמת בגלל זה. להפך, יש כאלה שאמונתם התחזקה ואחרי השואה הם מתפללים לקדוש-ברוך-הוא שיחזור ויתקרב. למעשה, יש שני סוגים של תפילה. תפילה שמדברת על גדולת הקב"ה ועל גבורתו - תפילה זו, בדיעבד, יוצרת עוד יותר מרחק בין האדם לאל, אבל יש תפילה שמדברת על 'אל תשליכני', תפילה שמדברת על קרבה. אני, כאדם שעבר את השואה, הסוג השני יותר מקובל עליי. הבקשה שאלוקים לא יעזוב אותנו ולא ישתמש שוב בבחירה החופשית".

ללמוד מתשעה באב

"לא לדבר על השואה, זה לקבור אותה תחת נדבך של שכחה", הוא מזהיר. "אני מתקנא בתענית של תשעה באב. מדובר בחורבן שבו מתו הרבה פחות אנשים, חורבן שמושגים כמו גזענות לא היו קיימים בו, לא

הרגו אדם כי הוא היה יהודי. נכון שנבוכדנאצר היה אכזר, אבל לא הייתה שנאת עם, גם הרומאים שבאו אחר-כך בחורבן בית שני, הם לא יכלו להרשות לעצמם להיות גזענים כי האימפריה שלהם התבססה על עמים זרים. להגיד לילד אתה נידון למוות ולא יעזור לך כלום כי אתה יהודי זה מודרני, זה תוצאה של לאומיות. אני מתקנא בתענית תשעה באב כי על אף שעברו כבר דורות רבים, אנו עדיין אנחנו מתחברים לזיכרון של טרגדיה שהיתה בהיקף שלה פחות ממה שהיה בשואה".