מה אתם הייתם עושים כקצין אס.אס?

האם השואה היא אירוע יוצא דופן שאינו יכול להיתפס? או שמא היתה רק הקצנה של תרחיש אנושי שעלול להופיע בדרגה זו או אחרת בעתיד?

בשנה האחרונה, בעקבות פרסום "נוטות החסד" של ג'ונתן ליטל ועיון בסוגיית חופש הרצון, אני נוטה להבין כיצד אנשים יכולים היו לעשות דבר כזה, וכיצד המבצעים היו מסוגלים להסביר לעצמם את פעולותיהם; התשובה, בקצרה: "זה היה במידה מסוימת טבעי עבורם. היו להם סיבות שנראו בעיניהם טובות".

"נוטות החסד" הוא וידוי בדיוני של קצין אס.אס. שמתאר את השואה מהצד של התליינים. אין להתבלבל, וידוי זה אינו מהווה התנצלות או אפילו הבעת צער, אלא תיאור של "כיצד זה קרה". תוך כדי קריאה ניתן להבחין בעיוות רגשי ובהדחקה, אולם למרבה הזוועה ניתן גם להבין מדוע אותו קצין אס.אס נהג כפי שנהג. ניתן לדמיין כיצד אדם סביר בחברה מסוימת ינהג כמותו.

בהקדמה לווידוי ניטען: "אני אשם, אתם לא, טוב ויפה. אבל עליכם להיות מסוגלים בכל זאת לומר לעצמכם שאת מה שעשיתי אני, גם אתם הייתם עושים. אולי בפחות דבקות, אבל אולי גם בפחות ייאוש, ובכל מקרה באופן זה או אחר. אני חושב שמותר לי לקבוע כעובדה שהוכחה על ידי ההיסטוריה המודרנית, שבמכלול של נסיבות נתונות, כולם עושים מה שאומרים להם לעשות; ואני מצטער מאוד, אבל קלושים הסיכויים שדווקא אתם היוצאים מן הכלל, לא יותר משהייתי אני. אם נולדתם בארץ ובתקופה שבהן לא זו בלבד שאיש אינו בא והורג את נשותיכם וילדיכם, אלא שאיש אינו בא ותובע מכם להרוג את נשותיהם וילדיהם של אחרים, הודו לאלוהים ולכו לשלום" (עמ' 30).

המסקנה מעוררת התנגדות רגשית, אולם הטענה "אני הייתי נוהג אחרת", אינה מבוססת. אם אכן הייתי מתחנך לערכים אליהם התחנך קצין האס.אס ההוא, האם הייתי מסוגל להבין באופן מפורש שאני שותף לביצוע עוול איום? מנקודת מבטי כעת, אני אכן מסוגל לדמיין את עצמי מתנגד לכך. אולם נקודת מבט זו אינה רלוונטית; אם הייתי מתחנך בחברה שונה היו לי בוודאי אמונות אחרות.

במאמר על חופש הרצון מביעה סוזן וולף דעה דומה: "זה מסביר מדוע אנו מייחסים אחריות פחותה לאנשים שלמרות שנהגו ברוע, נהגו בדרכים שעודדות החברות שלהם. לדוגמה, בעלי העבדים בשנות ה-50 של המאה ה-19, הנאצים של שנות ה-30 של המאה ה-20, והרבה גברים שוביניסטים של דור האבות שלנו. ... אמונותיהם השגויות באשר למה שמוסרי לבצע והערכים השגויים שלהם מהם נגזרות האמונות השגויות שלהם, עשויים להיות בלתי נמנעים בנסיבות החברתיות בהן התפתחו".

אנו נולדים וגדלים אל תוך מסגרת מסוימת של אמונות ונורמות מוסריות, איננו יוצרים את עצמנו מאפס. לפיכך איננו מסוגלים לנהוג אחרת מכפי שאנו נוהגים בהינתן הנסיבות; בהכרח, נקודת הראות שלנו מוגבלת.

אם כן, האמונה ש"אנו היינו נוהגים אחרת" או שאנו חסינים מכך, עשויה להיות אשליה. מטענה זו לא עולה שאין לנו אחריות מוסרית, אלא שהאחריות המוסרית שלנו היא גם חברתית וכיוונה עתידי. אנו מצווים להילחם על הקווים האדומים של הנורמות המוסריות של החברה שלנו כדי שהדור הבא יוכל בכלל להבחין בהן.

בכל דור ודור חייב אדם לראות ביצוע עוול מוסרי איום, כאפשרות פתוחה (אם כי קלושה אולי) שרובצת לפתח החברה בה הוא חי.

גיא פינקו, ד"ר לפילוסופיה