"גיבור יהודי בארץ ישראל"
כך העיד על עצמו יעקב חודורוב ז"ל, השוער הישראלי הגדול ביותר בכל הזמנים, שבמקביל להיותו ספורטאי דגול היה לוחם מצטיין במלחמות ישראל. "הוא לחם במלחמת העצמאות באותו אומץ לב שהפגין בהגנה על שער הנבחרת"
יעקב חודורוב, מי שנחשב לשוער הגדול ביותר בכל הזמנים במדינת ישראל, הלך לעולמו ב-31.12.2006 בגיל 79, אחרי מאבק במחלה קשה.
לאחר מותו עסקה ההנצחה בו בעיקר סביב הכדורגל וסביב היותו אחד הספורטאים הגדולים שהיו לנו בישראל. את הסיפורים על יכולתו הפנומנלית במשחק מול ברית המועצות ב-56' ומול ויילס בקארדיף ב-58' כולם מכירים, כמו גם את מניין האליפויות שלו ואת היותו אחד הסמלים הגדולים של הפועל תל אביב.
מה שהרבה לא יודעים על האיש שנקרא "השוער של המדינה" ו"הציפור המעופפת", אשר על שמו קרוי היום מתחם האימונים של הפועל, זה שמלבד היותו שוער ענק, הוא גם היה ציוני אמיתי וחייל מצטיין שלחם בכל מלחמות ישראל. "כשוער, אני מגן על שער המדינה", אמר פעם חודורוב באחד הראיונות שלו, והסביר: "ראיתי את עצמי כגיבור יהודי בארץ ישראל".
חודורוב, שהיה השוער הראשון של נבחרת ישראל ועמד בין הקורות במדים הלאומיים 31 פעמים, הפסיק את פעילותו הספורטיבית פעמיים במהלך הקריירה. בפעם הראשונה (1947-1948) למען הצטרפות למשטרת הישוביים העבריים ופעילות חשאית בארגון ה'הגנה'.
"עסקנו בשמירה על הישובים ועל מתקנים שונים ושימשנו מסווה לפעולות ההגנה", הסביר השוער האגדי בראיון לספר 'אדום בנשמה'. "במסגרת תפקידי עסקתי בהעברת נשק ותחמושת. באותו זמן נפצע השוער האנגלי בקבוצת הכדורגל של נוטרי ראשון לציון, ומכיוון שהייתי שוער טוב ביקשו ממני להחליף אותו.
"מפקד משטרת היישובים בראשון לציון, קצין אנגלי בשם טיילור, אמר: 'לא אכפת לי שחודורוב יתעסק עם נשק בלתי חוקי, העיקר שתביאו לי את גביע הנוטרות'.
"הגענו למשחק הגמר, שהתקיים בהר הצופים בירושלים, וזכינו בגביע. טיילור היה מאושר, הזמין אותי לשיחה ואמר לי: 'אני אמנם אידיוט, אבל לא עד כדי כך. אתה חושב שאני לא יודע שאתה מתעסק בהגנה שלך עם נשק? לא אכפת לי שתתעסק עם רובים, אווירונים, אוניות, העיקר שהבאתם לי את הגביע. הוא שווה לי את כל האקדחים והתותחים שאתם מביאים'. זו היתה התחלת הקריירה שלי כשוער כדורגל".
"חודורוב הוא זן נכחד של ספורטאי"
קריירת הכדורגל של חודורוב נקטעה בפעם השנייה עם פרוץ מלחמת השחרור, אז הוא התגייס לגדוד 52 של חטיבת גבעתי. בין השאר היה עם הכוחות הנצורים בכפר אוריה, והשתתף בפריצה למפקדה של כנופיית חסן סלאמה במבנה המשטרה ברמלה. בסיום המלחמה שב לשדה הכדורגל, והמשיך להצטיין בהפועל ת"א.
ב-1951 קיבל חודורוב הצעה מפתה ביותר מקבוצת הפאר האנגלית ארסנל, שהציעה לו סכום אסטרונומי לאותה התקופה - 50 ליש"ט לשבוע. קבוצות נוספות כמו פנרבחצ'ה ודנדי יונייטד הוזכרו כמי שרצו בשירותיו, אולם הוא העדיף להישאר בישראל מטעמי ציונות והסביר: "ראיתי בזה בושה לאומית לעזוב את הארץ באותה התקופה. לא העליתי על דעתי לתת את שירותיי לזרים, שיחקתי בשביל הסמל והגאווה הלאומית, לא בשביל כסף".
חמש שנים לאחר ההחלטה לוותר על הקריירה האירופית בשביל המדינה, לחם חודורוב במבצע קדש ומאוחר יותר גם במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום
הכיפורים. בין המלחמות לא וויתר השוער גם על שירות המילואים, אפילו כאשר זה פגע באימוני הכדורגל שלו.
ב-2006 זכה חודורוב בפרס ישראל, כאשר בנימוקי השופטים על ההחלטה להעניק לו את הפרס נכתב: "באותן שנים לא היה ילד בישראל שלא הפנים את דמותו של חודורוב ושאף להידמות לו, ולא היה מי שלא ראה בו את דוד הנלחם בגלית.
במדינה, שבתחילת דרכה צמחו מרבית גיבוריה בשורות הלוחמים, סיפק חודורוב לתושביה מקור שונה של הערצה והזדהות לאומית. הוא לחם במלחמת העצמאות של ישראל באותו אומץ לב שהפגין בהגנה על שער נבחרתה. חודורוב הוא זן נכחד של ספורטאי המונע על ידי מוטיבציה פנימית, פטריוטיות ואחריות שלצערנו כבר נגוזו ונעלמו מן המציאות החומרנית והתועלתית של הספורט בימינו".
לפנייה לכתב/ת 
