מסיבת אייטיז מהסרטים

"התנגשות הטיטאנים" יצא לאקרנים ב-1981 היישר מהמיתולוגיה היוונית עם פרסאוס יפה התואר ושרירי החזה (הארי המלין), שכבנו של זאוס (לורנס אוליביה) זוכה להגנה מאביו כשהוא יוצא למסע שבסופו יציל את אנדרומדה (בלונדינית סולדת אף בשם ג'ודי באוקר) מהקרבה למפלץ גדול.

הואיל והסרט בעל העלילה הנאיבית משהו מבוסס על סיפור מהמיתולוגיה היוונית, בהחלט יתכן שחלק גדול מהצופים בזמנו הכירו את העלילה וידעו איך זה הולך להיגמר. זאת, והעובדה שאיש האפקטים המיוחדים ואמן הסטופ-מושן ריי האריהאוזן הוא גם אחד ממפיקי הסרט ובגרסת הדיוידי מופיע ראיון איתו כבונוס ולא עם הבמאי, תומכים בהנחה שהסרט הזה נעשה - כמו הרבה מסרטי האקשן - בשביל האקשן בלבד.

"התנגשות הטיטאנים". היום זה קצת פתטי

כבודם של סרטי קולנוע שמטרתם לבדר ולהשיב לנו מעט בריזה רעננה מהים ממנו מגיחה המפלצת המאיימת באמצע הקיץ, מונח במקומו. רק שמה שנחשב

חדשני בשנות ה-80, כבר לא מרגש אותנו הצופים למודי הטכנולוגיה והשכלולים.

הדיאלוגים השנונים בין האלים עצמם לא מצילים את הסרט משיני הזמן והמפלצות שאמורות להיות מפחידות לפי ההתנשפויות של הגיבור - לא ממש מבהילות יותר. האנימציה המשולבת עם שחקנים בשר ודם נראית כמו פלסטלינה למתקדמים במקרה הטוב. גם גלי המים האדירים שמחרבים את העיר בתחילת הסרט נכשלים ביצירת אשלייה של אמינות. כיום, כולנו יודעים איך צונאמי אמיתי נראה וקשה שלא להבחין בסימני ההדבקה כשהעיר נחרבת מגלים שלא באמת פוגעים בה. 

"התנגשות הטיטאנים", סיבוב שני. איפה הייתם עד עכשיו?

הדבר היחיד שעדיין עובד הוא ינשוף חמוד מזהב שבקולות אותם הוא משמיע (שמזכירים קצת את R2D2, מסרט אקשן אחר שדווקא שרד את השנים) משמש כעזר כנגדו של הגיבור. הוא עדיין משכנע כי האלה שנותנת אותו לגיבור מתייחסת אליו כאל תחליף מתכתי לדבר האמיתי, כך שלא מצפים מאיתנו לחשוב שהוא אמור להיראות כמו חיה של ממש.

לא מפתיע אם כך שבגרסתו החדשה והמעודכנת הסרט שנולד בשביל האפקטים, הוא מוביל ברשימת שוברי הקופות. נותר רק לתהות למה אולפני וורנר חיכו כמעט עד לרגע האחרון כדי להסב אותו לתלת מימד, ולא חשבו על כך מראש.

פעם מפחיד, תמיד מצחיק

כולנו מתעוררים מדי פעם מחלומות כל כך מציאותיים שלוקח לנו רגע או שניים להירגע ולהבין איפה אנחנו. ווס קרייבן, האבא של סרטי האימה המודעים לעצמם, הקים לתחייה לפני 25 שנה את הסיוט של כולנו. סיוטים שמגיעים אל לב הפרבר האמריקני הבורגני ושוחטים את ילדיו כיוון שהוריהם עשו משהו רע - זה קלאסי. אבות אכלו בוסר ומעי הבנים ייתלשו מהם בעודם בחיים.

גדולתו של הסרט נובעת בין היתר ממשחק טוב של ג'וני דפ בתפקידו הראשון, והנגיעה בפחד אוניברסלי מהתת מודע ומחדירת האימה למרחב המוגן, חלקו מבוסס פסיכולוגית וחלקו על הקפצות והפתעות, אבל גם הרבה הומור שחור וחיוך נוטף דם.

"סיוט ברחוב אלם". לעולם לא יהיה מגוחך

סרטי אימה טובים, כמו "פסיכו" או "פלישת חוטפי הגופות", לא נסמכים על אפקטים מיוחדים - הם מראים כמה שפחות ונותנים למוח החולני של הצופה לעשות את רוב העבודה. ואם אפשר לבלבל אותך ולגרום לך לצחוק רגע אחד ולמות מפחד ברגע השני.

פרדי קרוגר נהנה להלך אימים והכיף שהוא מסב לעצמו מדבק ועובר אל הצופים, גם אחרי חצי יובל. אז נכון, מזרקה של דם שבוקעת ממיטה לתוכה נעלם בן אדם נראית קצת נדושה ומטופשת היום. אבל השפריצים של הדם מצחיקים את פרדי, ולכן הם מצילים אותו מגיחוך יתר - מה שלא בטוח לגבי הרימייק, שנראה כאילו לוקח את עצמו ברצינות תהומית.

"סיוט ברחוב אלם" החדש. ?why so serious

הוכחה ניצחת לכך שהסרט המקורי עדיין עובד הגיעה לפני כשנה בסינמטק תל אביב. ההקרנה הלילית שלו מילאה את רוב האולם הגדול בצופים מבוגרים יחסית שראו את הסרט כנערים, וגם בצופים חדשים שבאו לראות על מה המהומה. כולם רותקו למסך, נבהלו כשהיה מבהיל וצחקו כשהגיבורה האמרה: "אלוהים, תראה איזו זקנה, אני נראית בת 20". תוסיפו לכך את העובדה שלסרט אין בדיוק סוף הוליוודי שמח, ותצאו מהצפייה גם היום מחוייכים ואולי קצת רועדים - עד שתלכו לישון.

אוכל אותם בלי מלח

"הטורף" - ממש כמו הכוכב הראשי שלו, ארנולד שוורצנגר - שייך לזן נכחד. זן של סרטי אקשן אולטרה-מאצ'ואיסטים נטולי תחכום, טוויסטים עלילתיים ודיאלוגים לא הכרחיים. חבורה של חיילים עם המון ביצים ובלי אלוהים נקלעת לג'ונגל ומגלה שגדודי טרוריסטים זה דבר אחד, אבל כשחוצן חסר רחמים משתולל בחצר האחורית – גם הגברברים המסוקסים והכמעט אלמותיים מגלים שמותר לפחד לפעמים.

"הטורף". גם לסופר-חיילים מותר לפחד לפעמים

אבל רק בגלל שז'אנר הפך נכחד עם השנים, לא בהכרח מעיד על כך שאין עוד הצדקה לקיומו. למעשה, אם נתעלם לרגע מכל נושא האפקטים המיוחדים, "הטורף" לא נופל מסרטי האקשן של המאה ה-21. הבעיה היא שאם באמת מתעלמים מהאפקטים המיוחדים, נשארים עם צילומי קלוז-אפ של שרירים, משפטי מחץ ריקניים והמון, המון כדורים שורקים.

ובכל זאת, יש כאן איזשהו קו עלילתי שהופך את "הטורף" לסרט מהנה לצפייה גם היום, כמעט 25 שנה אחרי צאתו. זה אולי פשטני אבל יש משהו מרגש במהפך שחל בסרט כששוורצנגר הופך לצייד והטורף לניצוד. בסוף, גם מאבק

בין חיית-אדם לחיית-חייזר, מתגלגל ממש כמו ב"רוקי" או "משחק הדמים" למאבק דמים בין גבר לגבר – גם אם לאחד הגברים יש פרצוף של פיל אחרי שואה גרעינית.

"Predators". היום זה יכול לקרות רק בפלנטה אחרת

המאבק הזה בין גבר לגבר, בלי לטרוח להסביר על מה ולמה הם בעצם נלחמים, הלך לעולמו מאז. סרטי האקשן הפכו מטרוסקסואליים להחריד, ושוורצנגר – הוא בכלל התגלגל לקריירה פוליטית. רוברט רודריגז, שמפיק את הגרסה המחודשת (תחת השם "Predators"), כנראה הפנים את זה. הוא הבין שבמאה ה-21, אפוס ריקני ומבדר כל כך יכול להתרחש רק על פלנטה אחרת.

ילד פלא

נכון, אי אפשר לחמוק מהנאיביות הקיצונית של "קרטה קיד": הרי אף אחד לא באמת מאמין שעם קצת ווקס-און ווקס-אוף, גם החנון השכבתי יכול להפוך למכונת השמדה של איש אחד. אבל האמת היא שסיפורי התבגרות ספורטיביים, שמשלבים את אלמנט המתבקש של דוד וגוליית, נעשים היום בדיוק כפי שהם נעשו בשנות ה-80 העליזות (ולראייה - הרימייק לסרט מסתפק בשינויים קוסמטיים בלבד ושומר על מהות הסיפור המקורי).

"קרטה קיד". נאיבי, מטופש ושובה לב

חרף תמימותו, אין לזלזל באפקט הרגשי של "קרטה קיד" גם בימינו אנו - ומי שלא חזה בחבורת מילואימניקים על גבול ירדן שמריעים לדניאל-סאן ומזילים דמעה כששוברים את רגלו באכזריות, אולי לא יבין זאת לעולם. זה סיפור פשוט בגווני שחור-לבן על תחליף אב מזדקן וקטלני שלוקח תחת חסותו את מושא ההתעללות של נערי השכונה הפוחזים.

"קרטה קיד", מודל 2010. למה לקלקל?

אין מה לעשות, אפילו עם המשחק הרחוק ממשובח של ראלף מאצ'יו, יש משהו כובש בדמותו של דניאל-סאן. כל אחד מאיתנו רואה בו קצת מעצמו, וברגע האמת כולנו מתייצבים לצידו מתוך האמונה שאם הוא מצליח, אולי יש עוד טוב בעולם הזה. לרוע המזל, דווקא העובדה שהסרט שורד את מבחן הזמן כנגד כל הסיכויים מעוררת בעתה עצומה עוד יותר לקראת הגרסה המחודשת.

עדיין בעניין

קצת קשה להעמיד סדרה שלמה במבחן הזמן. בכל זאת, כשבקרוב למאה פרקים עסקינן - אין לצפות לאחידות ברמה. ובכל זאת, אפשר להכריז ללא ספק שלמרות פגמיה, הסדרה הקלאסית "צוות לעניין" עדיין עושה את העבודה, גם היום. לא תאמינו עד כמה נעימת הפתיחה הקלילה עדיין מרגשת, ובסופו של יום, אין דבר יותר כיפי לצפייה מחבורה של רעים-לכאורה, שלמעשה פועלים תמיד מכוונות טובות.

מנגינת הפתיחה של "צוות לעניין". עדיין מרגשת

למעשה, "צוות לעניין" לא רק עובדת אלא אף מעוררת געגוע לעידן אחר של סדרות, כאלה שהתאמצו יותר ליצור פרקים שמחזיקים בפני עצמם וחפים מכל

רגע משמים, במקום סדרות שלא ממש מנסות ליצור עלילה קוהרנטית אלא מפנות את עיקר מאמציהן בגירויים מופרכים לקראת הפרק הבא.

אז נכון, זו היתה סדרה מאצ'ואיסטית ומטופשת. מיסטר טי - איך לומר זאת בעדינות - אינו המועמד האידיאלי להרצות ולעורר השראה ב"סטודיו למשחק", והניסיון המיותר להפוך את העונה החמישית לכזו שמחזיקה ברצף עלילתי הותיר קצת טעם רע. אבל הצפייה ב"צוות לעניין", ממש כמו אחותה הצעירה "מקגייוור", לא מתיימרת להציג איזשהו תחכום על המסך, אלא משתוקקת לספק לצופה שעה של פאן טהור. למרבה המזל, נראה שהעיבוד הקולנועי מנסה לעשות בדיוק את אותו הדבר.